מחלוקת עזה ורגשית פילגה את המדינה הצעירה שאך זה קמה מתוך מוראות השואה. 4 שנים בלבד לאחר הקמת המדינה ו-7 שנים לאחר שאחרון היהודים נחנק למוות בתאי הגזים הארורים חתם שר החוץ משה שרת על הסכם השילומים עם הקנצלר הגרמני קונראד אדנאואר כפיצוי על פשעי השואה. מלבד הפיצוי על הרצח והעינויים נלקח בחשבון גם הרכוש הרב שנגזל, שנות העבודה הקשות ועוד "מרכיבים כספיים" של מעשיהם הנלוזים של הגרמנים. השאלה שעלתה מיד היא האם ניתן לקבל כסף מן המרצח ולרחוץ את מצפונו? ועוד זמן כל כך קצר לאחר הפשע?

מצד שני המדינה הצעירה והענייה שכרעה תחת נטל הבטחון עקב האיום מתמיד מצד שכנותיה, ותחת נטל קליטת גלי עליה אדירים מארצות העולם הייתה זקוקה למזומנים כאוויר לנשימה. אבל האם הכסף יכול לקנות מצפון?

מרגע חשיפת ההסכם התלקח וויכוח סוער שהביא את ישראל לנקודה אולי הקרובה ביותר בתולדותיה למלחמת אזרחים. ב-7 בינואר 1952, 69 שנה פחות יום לפני הפריצה לקפיטול האמריקאי התרחשו אירועים חמורים בהרבה במדינה הצעירה. הפגנת ענק נערכה בירושלים בהובלת יושב ראש האופוזיציה מנחם בגין שאף גייס את כל כשרונו הרטורי הלא מבוטל לנאום חריף במיוחד: "ממשלה שתיכנס למשא ומתן איתה (עם גרמניה) פושעת היא. בן גוריון – פושע. שרת – פושע. הדבר לא יקום ולא יהיה, אלא על גופותינו, על נפשותינו ודמינו". המפגינים הצליחו לחדור את שרשרת האבטחה ולהשליך אבנים על בניין הכנסת. בגין המשיך את נאומו מעל בימת הכנסת וכינה את בן גוריון פאשיסט וחוליגן. גם בצד שמאל של המפה הפוליטית התנגדו בחריפות להסכם. מפ"ם תיארה אותו כמעילה ובגידה בזכר הקורבנות.

ייתכן שההפגנה השיגה את המטרה ההפוכה מכוונת מארגניה, ומתקפת הנגד של הממשלה בלווי ביקורת ציבורית עזה על אירועי ה-7 בינואר הביא בסופו של דבר לקבלת ההסכם  בכנסת יומיים לאחר מכן. ההסכם לא עבר על גופו, נפשו ודמו של בגין. 

• גן אירועים נסגר לפני חתונה - וזה הפיצוי שיקבל הזוג
• נזקי הבצורת 2025: נפתח מסלול פיצוי לחקלאים באזורים מוכרזים
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

האם כסף יכול להוות פיצוי לעוול? האם ניתן לקנות מחילה בכסף? ואולי, למרות שאין פה באמת מחילה, יש חשיבות להפיק תועלת עד כמה שניתן לטובת בניית הלאום, גם מכסף שמקורו מתועב?

שיעבוד מצריים היה אכזרי ומרושע, ויצר עוול מתמשך כלפי העם היהודי. התורה מתארת רצח סיטוני של תינוקות על לא עוול בכפם, התעללות ועבודת פרך ללא תמורה, ותנאי עבודה בלתי נסבלים. אולם השיעבוד למצרים נקבע בהשגחה העליונה דורות רבים מראש, עוד בימי אברהם אבינו. כך מתוארים בתורה דברי ה' לאברהם בברית בין הבתרים: "ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה". אולם, למרות השעבוד, ה' מבטיח גם סוף טוב לסיפור: "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". האם רכוש גדול יכול לפצות על שיעבוד של 400 שנה? מדוע חשוב כל כך לקדוש ברוך הוא להדגיש את עניין הרכוש ביציאת מצריים, לא די להם חרותם והפיכתם לעם ה' וירושת הארץ?

לאחר מאות השנים של השיעבוד, מגיע זמן לשלוח את הגואל שיגאל את העם מסבלותיו. עוד בשיחה הראשונה בין ה' למשה על המינוי לגואל העם מזכיר ה' את ההבטחה הנשכחת: "ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים, והיה כי תלכון לא תלכו ריקם. ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות, ושמתם על בניכם ועל בנותיכם וניצלתם את מצרים". בין כל התיאורים על המשימה ללכת על פרעה, על הקשיים הצפויים בדרך, ועל המטרה להגיע אל הר סיני ולהיכנס לארץ הקודש, ה' לא שוכח את הפרט הזה, שלכאורה נראה שולי וחסר חשיבות אל מול גודל המעמד: "כלי כסף וכלי זהב ושמלות".

• הבובות הפופולריות מסוכנות לילדים: משרד הכלכלה מזהיר משימוש בבובות LABUBU
• ביטוח לאומי דיגיטלי: לנצח את הבירוקרטיה מהספה
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• העלימו רווחי קריפטו בעשרות מיליונים - כך חוקרי רשות המסים...

לאחר תשע מכות מגיע בפרשתנו, פרשת בא, הרגע לנוק אאוט הסופי: "ויאמר ה' אל משה, עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים, אחרי כן ישלח אכתם מזה, כשלחו – כלה גרש יגרש אתכם מזה". ואז מגיעה בקשה אל משה שיפעל להגשמת ההבטחה הנושנה לאברהם אבינו: "דבר נא באזני העם, וישאלו איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב".

חז"ל שמו לב למילה אחת קטנה שמסתתרת בפסוק: "נא". נא לשון בקשה. ה' נוהג על פי רוב לצוות, לא לבקש. מדוע היה צורך לבקש מהעם לבצע את הפעולה הזו? מסביר רש"י: "אין נא אלא לשון בקשה: בבקשה ממך הזהירם על כך, שלא יאמר אותו צדיק (אברהם) אביהם: "ועבדום וענו אותם" – קיים בהם, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" – לא קיים בהם". כלומר, היה חשוב לה' שתתקיים ההבטחה לאברהם, שלא יאמר שהרע אכן התרחש, אך לא הטוב. לפי זה, ה' ראה חשיבות גדולה בקיום ההבטחה, אך חשש שעם ישראל לא יזדרז למלות אותה, עד שהוא נדרש לבקש זאת. מדוע? האם לאחר כל כך הרבה שנים עם ישראל לא רצה לקבל שום דבר מהמצרים שיכול להיחשב כשילומים על העוול הנורא?

רבי אברהם אבן עזרא מציג שאלה נוספת שעולה מהפסוקים, והייתה רווחת בקרב שונאי ישראל עוד מימי פילון האלכסנדרוני במצרים – האם לא מדובר בגניבה?, הרי עם ישראל "השאיל" מן המצרים ללא כל כוונה להחזיר: "ויש מתאוננים ואומרים כי אבותינו גנבים היו. ואלה הלא יראו, כי מצוה עליונה היתה. ואין טעם לשאול למה, כי השם ברא הכל, והוא נתן עושר למי שירצה ויקחנו מידו ויתננו לאחר. ואין זה רע, כי הכל שלו הוא". כלומר, כיון שמדובר בצווי אלוקי אין מדובר בגניבה.

תשובות אחרות ניתנו לשאלה הזו: הכלי יקר מבאר: "ואע"פ שאין מעצור לה' ליתן לישראל רכוש גדול מבלי שיצטרכו ליקח מן המצרים דרך שאלה ורמאות, מ"מ עשה כן אלקי המשפט להציל מידם שכר עבודתם... ולפיכך לא היתה נחה דעתו של אותו צדיק בשום רכוש כי אם ברכוש מצרים חלף עבודתם, כי בזה יקבל תנחומין על העבודה הקשה אשר עובד בזרעו". לפי הכלי יקר, יש הרגשת צדק ותנחומים כשהכסף מגיע דווקא מיד העושק ותמורת העבודה והרכוש הגזול. חשוב להדגיש, אין בקבלת הרכוש הזה משום סליחה למצרים על רשעותם ופשעיהם. מכת בכורות עוד תבוא עליהם ותשלם להם כגמולם, רבים מהם עוד יטבעו בים, אך הכסף הזה מגיע בדין לישראל, בין אם יגיע בדרך זו ובין אם יגיע בדרך אחרת. תשובה נוספת כותב החזקוני: הכסף היה תמורת הרכוש הישראלי שנשאר במצריים, שהרי אלו השאירו אחריהם בתים ושדות ורכוש רב שלא יכלו לשאת איתם. לא ניתן היה לקבל כסף בצורה ישירה על הרכוש, אז ה' דאג לפיצוי עקיף. 

מלבד הפיצוי, ייתכן שהייתה מטרה נוספת לביזת מצריים. מאוחר יותר מצווה עם ישראל במדבר: "וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם זהב וכסף ונחושת..."  וכי מאיפה היה לעם ישראל במדבר זהב וכסף ונחושת? מאותו כסף שלקחו ממצרים. כלומר הכסף שנלקח משונאי ישראל, הכסף שנצבר בין השאר מעושק מתמשך של עם העבדים ומעמל כפיהם, סייע בסופו של דבר בסוג של צדק קוסמי לבנות את המשכן, גולת התפארת של עם ישראל ומרכזו הרוחני למשך דורות רבים.