יש שתי בעיות עם תקופת החגים. הראשונה היא, מן הסתם, שלא עובדים. לחבר׳ה שם בהייטק שיושבים על משכורת גלובלית זה חלום, אבל לחבר׳ה פה שחיים על משמרות זה סיוט. זה חודש שלם שיוצא לי לעבוד בו בערך שתי משמרות בשבוע, שזה פחות או יותר שליש ממה שאני רגיל לעבוד וזה אומר פחות או יותר שליש מהמשכורת שאני רגיל לקבל.

עכשיו מילא כל העולם היה עוצר, מילא השכר דירה היה קופא, המים, החשמל, הארנונה, הדלק לאופנוע, הצורך שלי לאכול, לשתות משהו, אבל לא רק שהעולם לא עוצר, הוא גם דורש ממך לקנות חולצה לחג. וכאילו מה אני אמור לעשות? לפדות ימי חופש? ללכת לחלק דואר? מאיפה אני משלים את הכסף האבוד?

הבעיה השנייה היא, שמן הסתם, אם לא עובדים רוצים ליהנות מזה. רוצים לנצל את זה. כשהייתי צעיר יותר סלדתי מהפורמט הזה לגמרי. תמיד זה היה נראה לי כמו פלסטר על חיים שאתה לא בדיוק אוהב. כאילו, אתה עובד במשך כל השנה כדי שבשבועיים היחידים שאתה לא עובד תארוז את עצמך ואת המשפחה או החברים ותעוף מכאן כמה שיותר רחוק למציאות מדומה בעולם מקביל, שבסוף אתה חוזר ממנה לאותה נקודה.

וגם תמיד יש איזו ציפייה שחוזרים מחופשה מלאי אנרגיה וטעונים מחדש, אבל בפועל זה לא עובד. אתה חוזר מחופשה בייאוש קל וטעם מר. ככל שהתבגרתי הבנתי שאולי מה שחשבתי היה נכון, אבל לא האמת כולה. בפועל אני עובד בעבודה שיום אחד אני אוהב יותר ויום אחד פחות, והעניין הוא שלא משנה איזו עבודה זו תהיה, זה תמיד יהיה ככה. מה לעשות. סה לה וי.

• הלירה המצרית התרסקה ב-30% : מה באמת קורה בכלכלה המצרית
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

מונולוגים קודמים:

> בן 28, קיבלתי ירושה קטנה, זה הציל אותי. אבל סבתא - היית צריכה לחיות ולבזבז ולא לדאוג לנו >

> בן 28, הזמנתי בחורה לדייט – כמה זה עולה ועל מה אני בעצם משלם? >

אז החלטתי עם בת זוגי שיאללה, חייבים חופש, חייבים לטעום מהכיף. אז החלטנו לרדת לסיני. האמת שבהתחלה רצינו לטוס לאיי סיישל, אבל זו לא הייתה העונה וגם לא התקופה מבחינתנו, לא מבחינת זמן ולא מבחינת כסף. שנינו מסוג האנשים האלה של אם כבר אז כבר, ואמרנו שאם כבר טסים לאחד המקומות היפים בעולם אז ברור שלוקחים איזה ריזורט על החוף, וברור שעושים טיסות ישירות ולא מתחילים להתברבר עכשיו עם קונקשנים ושמונה שעות המתנה בפרנקפורט ששורפות לך את הנשמה ושליש מהזמן שהקצבת לטיול, וברור שהולכים לכל המסעדות הכי מטורפות שם, וברור שנוסעים לפחות לשמונה ימים, כי זה ידוע שמתחילים ליהנות בטיול רק מהיום השלישי, וגם היה ברור לשנינו שזו ממש לא התקופה לזה.

• הבובות הפופולריות מסוכנות לילדים: משרד הכלכלה מזהיר משימוש בבובות LABUBU
• ביטוח לאומי דיגיטלי: לנצח את הבירוקרטיה מהספה
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• העלימו רווחי קריפטו בעשרות מיליונים - כך חוקרי רשות המסים...

היא בלחץ מטורף בעבודה ואני עם העבודה וההלוואות והתשלומים על האופנוע שעוד יורדים כל חודש והשכר דירה. בקיצור, לא מתאים. זה היה מטורף לראות איך כשדמיינו את החופשה וכבר בדקנו תאריכים וטיסות וריזורטים וחופים, היינו באופוריה והתרגשות שיא ממשהו שעוד לא קרה, ואז כשהחלטנו לרדת מזה נכנסנו לדיכאון של החיים ממשהו שלא קרה.

לקחו לנו כמה ימים להתאושש ממר גורלנו, ובאיזה ערב כשישבנו בדירה שלה וראינו טלוויזיה החלטנו שחייבים לעשות משהו, אז אמרנו שנרד לסיני. יאללה, העיקר להיות בשמש, העיקר להיות שנינו, העיקר לנשום קצת, ביחד. אוקי, אבל לאיזה חוף? כמה הוא רחוק מהגבול? יש מקום פנוי בכלל? מה המחירים? וואי, בחיים לא הייתי בסיני! ורגע, מה הסטייל שלנו? ועל איזה ׳אם כבר אז כבר׳ נלך – אם כבר סיני אז חושות או שיהיה חדר נורמלי ומזגן וויפי? ואם כבר זה חדר נורמלי, אז באזור של משפחות? לא רוצה. רוצה רק שנינו. רוצה רק אותה!

כששאלתי לדעתה בכל הנושא היא החזירה לי ושאלה אם אני קולט שההתעסקות שלי סביב החופשה ארוכה יותר מהחופשה עצמה, ושאני אירגע ואתפנק כי היא כבר סגרה הכל. ושברור שחדר עם מזגן. כי מה נראה לי, שבאמצע הלילה, מגורד, מזיע ועצבני מכמות היתושים הזאת אני ארצה אותה? אני אוהב אותה? אני אהיה מאושר? לא.

לפעמים אני מופתע מכמה שאני לא כמו שחשבתי, מכמה שזה הכול סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. כל החיים אתה מסתובב ומכריז על עצמך דברים – ״אני מפחד מג׳וקים״, ״אני בחור זורם״ או ״אני לא יכול להיות בזוגיות״, ואז פתאום אתה אצלה בדירה, ויש ג׳וק על הרצפה, והיא משחררת צווחה כזאת ונהיית היסטרית וקופצת על הספה, ואז אתה, שכל החיים צורח בהיסטריה לאח שלך הקטן שיבוא להרוג אותם, פתאום כבר לא משותק, פתאום תופס ביטחון של החיים ואיזה כפכף וסוגר את הסיפור.

ואיפה האני הזורם? הנה, אתה שרגיל שכל החברים סוגרים בשבילך טיסות ומלונות ומסעדות ואתה רק מעביר להם את האשראי והדרכון ויושב רגל על רגל כל הדרך ללונדון, פתאום מוצא את עצמך הטרוד, הלחוץ, הסוגר, היוזם, והנה, הילד הפחדן, הרווק המהולל והפרזיט הזה מוצא את עצמו הורג ג׳וקים בלי להניד עפעף ונוהג כל הדרך לסיני עם הבחורה שהוא אוהב. אז איזה אני ואיזה נעליים?

ככל שהתחלנו לסגור יותר דברים, לא שהיה הרבה, ושמענו מאנשים כמה כסף לקחת איתנו, היא עלתה על זה שאם נסבלט את הדירה – נצא מורווחים מהשבוע הזה. כאילו, אשכרה, לא להיות פה יעלה לי פחות מלהיות פה. אבל למרות הבשורה המטורפת הזו, כל הטרחה ומה שכרוך בלהתחיל לסבלט עכשיו גרם לי לרדת מהעניין. מפה לשם נגמרה תקופת החתונות, ונגמרה תקופת החגים ואיכשהו קרה שכל מה שאני מחכה לו זה לחזור לתקופת השגרה. או כמו שחנוך דאום אמר – החיים הם תקופה קשה. במיוחד כאן.

כסף ואני - מונולוגים של נמרוד סופרין, בן 28, גר בתל אביב. סופר.