1.

די לפטנטים יחצ"ניים. די לחוקים חדשים שנראים טוב (בכאילו...), כמו חוק הדגל של שר המשפטים גדעון סער, "חוק יסוד: זכויות בהליך הפלילי", שעבר באחרונה בקריאה ראשונה בכנסת. הרפו מפטפוטי השקיפות (בכאילו...) כמו 'שימוע פומבי למועמדים לבית המשפט העליון'. ההמצאה ההדדית השבועית של סער ונשיאת העליון אסתר חיות. די אפילו לרעיון השבוע האחרון, שנשמע כל כך נפלא (בכאילו...) "לצמצם" את ההליך הפלילי, כך שיוצאו ממנו עבירות קלות יחסית.  

2.

כל אלה, עד כמה שבוודאי ינוסחו גבוה ויפה, הם מריחה גדולה, קוסמטיקה שנועדה להציג התמודדות (בפועל: הצהרתית בלבד) עם ההאצה המסוכנת באי האמון המתפשט במשטרה, בפרקליטות, בבתי המשפט בכלל ובעליון בפרט. אי אמון הציבור נסמך על צבר הוכחות שבנה תחושה של עיוות דין, חוסר צדק, מעצרי שווא, האשמות שווא, חקירות  בעינויים ומניפולציות, הוצאת "הודאות" בהליכים בלתי חוקיים, שימוש נפוץ מוסכם (אפילו אושר על ידי בית המשפט העליון) ב"פרי העץ המורעל" (ראיות שהושגו בהליכים ואמצעים בלתי חוקיים), עסקות טיעון סיטוניות, סיכוי זעום ביותר להוכחת זיכוי, הרשעות שווא (יצוין: "הוועדה הציבורית למניעת הרשעות שווא" בראשות שופט העליון בדימוס יורם דנציגר הוקמה ביוני 2018 ומספרים שהיא גם ממשיכה בעבודתה...) והתנגדות מסיבית של אנשי האכיפה לדורותיהם למשפטים חוזרים (המשפט החוזר לרומן זדורוב המתקיים בימים אלה בבית המשפט בנצרת, הוא ה-34 מאז קום המדינה. הוא נפתח 15 שנים אחרי שנעצר, נחקר, הודה ושחזר לעמדתו בכפייה ונכנס לכלא כרוצח תאיר ראדה המנוחה). 

3.

הפתרון לאובדן המתמשך והמחריף של הזכויות הבסיסיות היה ונשאר אחד: זכות חוקית לנוכחות עורך דין, סניגור, במהלך חקירה, כל חקירה, בליווי הקלטת וידאו בכל שלב שלה. "I want a lawyer", אומרים נחקרים במדינות נאורות בעולם המערבי. כאן – אין דבר כזה. מי שהעז להציע – הושתק. שוטרים, חוקרים ופרקליטים לדורותיהם התנגדו כל השנים לזכות אזרח זו – ואיכשהו תמיד ידעו למנוע את קידומה. וזה ממשיך גם היום. 

4.

כל הצעות החוק שעלו במהלך השנים – נמחקו, התאדו. חברי כנסת שהעזו להגיש הצעות חוק בעניין זכות זו, בניסוחים שונים, עוד ב-2006 ואחר כך שוב ב-2015, כמו זהבה גלאון שהיתה ח"כית מר"צ, מיקי רוזנטל בעת שהיה ח"כ העבודה, גם נחמן שי, היום שר התפוצות מהעבודה, היה חתום על הצעת החוק, בימים שהיה ח"כ המחנה הציוני – נאלמו. השתתקו. הושתקו. עוד נכתב בהצעות החוק ההן כי הודאות חשוד שהתקבלו בחקירה שהתקיימה ללא נוכחות עורך דין, ללא תיעוד חזותי מלא וללא הסכמה בכתב של הנחקר במודעות מלאה ולא בכפייה – לא יהיו קבילות. בדברי ההסבר כתבו אז הח"כים: "מטרת הצעת חוק זו להגן על זכותו של החשוד בביצוע עבירה פלילית שלא ליפול קורבן למעשה אלימות משטרתית וכן למנוע פגיעה בכבוד האדם בעת חקירתו. החשש הוא מפני רמיסת החוק בידי מי שמופקדים על אכיפתו...".

• נתפס במהירות של 190 קמ"ש - אבל זוכה בביהמ"ש
• עומסי תנועה כבדים בת"א, המשטרה חוסמת כבישים
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

 5.

איילת שקד, בעת היותה שרת המשפטים, יזמה/ חידשה בתחילת 2018 הצעת חוק ממשלתית לחקיקה שתקבע זכות לנוכחות עורך דין מטעם החשוד בכל חקירה. מה קרה להצעה ההיא? היא הושתקה, התאדתה, שמא נגנזה על ידי "הוועדה המייעצת לסדר דין פלילי וראיות" שהתבקשה על ידי השרה, כמתחייב במערכת המשפטית, לבחון את הצעת החוק. ראוי לציין: בראש הוועדה עומד שופט בית משפט עליון בדימוס - באותה עת עדנה ארבל, שהיתה קודם לעליון פרקליטת המדינה, ומזוהה באופן טבעי עם התביעה ועם האינטרסים של התביעה.

6.

עוצמת ההתנגדות, המצליחה עד היום, של שוטרים, חוקרים ופרקליטים המלווים את התיקים ואחר כך מנסחים את כתבי האישום ועומדים בבית המשפט, נמשכת כבר עשרות שנים. למרות כל מה שהתגלה עם השנים. 

בנובמבר 1993, אחרי חשיפה של סדרת פרשיות שבהן הורשעו נאשמים על סמך הליכי חקירה בעייתיים ביניהם הודאות כוזבות שנגבו בכוח ובאופן שאיננו תואם את החוק, והבולטת בהם פרשת "כנופיית מע"צ" - מינתה הממשלה ועדה בראשות השופט העליון המוערך במיוחד אליעזר גולדברג, לימים מבקר המדינה, נציב תלונות הציבור על שופטים, שהלך לעולמו לפני כשבועיים. המלצת הוועדה היתה חד משמעית: "לפתוח את דלתותיהם של חדרי החקירות לעורכי דין כבר מן השלב הראשון של החקירה (ובכלל זה שלב התשאול)..."  (דוח הוועדה 1994, פסקה 46). הוא נימק את המלצתו בצורך "להרתיע חוקרים מפני מעשים אסורים, להבטיח את אמון הציבור בשלב זה של אכיפת החוק ולחזק את יכולת בית המשפט לקבוע ממצאים מבוססים". הוועדה והיו"ר גולדברג, שהוציאו מהכלל חקירה הקשורה לביטחון המדינה, הדגישו שאין לחייב את המשטרה שלא לחקור אלא בנוכחות עורך דין, אבל המליצו לקבוע בחוק כי "תהא זכותו של העצור לבקש שעורך דין מטעמו יהיה נוכח בחקירתו... כדי שיהיה בידו לעמוד על משמר זכויותיו של הנאשם". עם זאת, ההמלצה היתה להסתפק בנוכחות עורך דין רק כמשקיף ולא להרחיב זכות זו למתן אפשרות להתערב ולייעץ לחשוד במהלכה. מייד אחרי התחילו לדבר בחקיקה שתהיה תואמת את המלצות ועדת גולדברג - ותוך זמן קצר הכל התאדה, נמוג, נעלם, נשכח. שמא במכוון? 

• הבובות הפופולריות מסוכנות לילדים: משרד הכלכלה מזהיר משימוש בבובות LABUBU
• ביטוח לאומי דיגיטלי: לנצח את הבירוקרטיה מהספה
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• העלימו רווחי קריפטו בעשרות מיליונים - כך חוקרי רשות המסים...

7.

פרשת "כנופיית מע"צ" שתיזכר לדורות כחרפה הגדולה של חוקרי המשטרה ואנשי הפרקליטות התחילה בקיץ  1978. אגב, כינוי הבוז ניתן על ידי שוטרים ועיתונאי משטרה דאז: מע"צ – מועצת עבריינים צעירים. באותם ימים פורסם ברעש גדול מעצר קבוצת צעירים, מרביתם משכונת התקווה, שהמשטרה ייחסה להם עבירות רבות וחמורות, ביניהן: מקרי הצתה מתוקשרים שנערכו במהלך 4 שנים, ביניהם בניין עיתון 'הארץ', חנות רהיטים ומפעל תעשייתי, כמו גם תכנון מעשי רצח של שוטרים ושופטים. הכותרות ציטטו בהרחבה ובבולטות "חוקרי משטרה"  שאמרו כי מדובר ב"קבוצת אנרכיסטים מאורגנת היטב, עם היררכיה ומטרות מוגדרות, שמטרתה לזרוע הרס בציבור". כמיטב המסורת, אז כהיום, השמיעו "מקורות בכירים" גם הקשרים פוליטיים. מדובר היה ב-7 צעירים -  ג. הררי, י. בלדוט,  י. רחימי, א. גולברי, פ. אמסלם, ח. בויים, וע. ערמי. החוקרים והפרקליטה הציגו לבית המשפט עד מדינה, מ. מאיר, שריצה באותה עת עונש מאסר של עבירות אחרות, וכן "הודאות" של שישה מהנאשמים. במהלך המשפט חזרו וטענו המואשמים שההודאות שקריות, שהוצאו מהם בעינויים. צמרת המשטרה תמכה בכל כוחה באנשיה החוקרים: בראש סנדו מזור, בכיר היחידה המרכזית במחוז תל אביב באותה עת, שלימים התקדם לתפקיד סגן המפכ"ל ועם פרישתו מונה לשגריר ישראל ברומניה; יעקב רז, גם הוא בכיר אז ביחידה המרכזית בתל אביב, לימים ניצב, סגן מפקד מחוז מרכז, ראש המשמר האזרחי, אחר כך ראש אגף התנועה, ועם פרישתו מונה ליו"ר נמל אשדוד. בתיק היו עוד חוקרים, שנחשבו פחות בכירים, ביניהם שי שמחי ודני מרוז. הפרקליטה המלווה שעמדה בבית המשפט, פנינה דבורין, אז סגנית פרקליטת מחוז תל אביב, קיבלה תמיכה גדולה והפכה לסלב תקשורתי בולט במיוחד.          

כולם הכחישו חד משמעית את טענת העינויים וההודאות בכוח. לאחר משפט ארוך וטעון ציבורית כשכל המואשמים במעצר עד תום ההליכים, ולמרות שהשופטים בנימין כהן, משה טלגם ואליהו וינוגרד, קבעו שעדות עד המדינה חסרת ערך - הורשעו מרבית הנאשמים על סמך הודאותיהם. את ההתעללויות וההכאות, קבעו השופטים, "בדו מדמיונם" והן לא היו ולא נבראו. בית המשפט המכובד אף חלק שבחים למשטרה על חקירה מוצלחת. הצעירים נידונו לעונשי מאסר של בין 3 ל-10 שנים, בהתאם ל"מספר ההצתות" שהם "ביצעו". 

8.

14 שנים לאחר חקירתם, לאחר שכולם סיימו לרצות את עונשי המאסר, הופיע ב"יומן השבוע" בערוץ הראשון החוקר שי שמחי, קצין משטרה שהיה שותף בחקירה וסיים את שירותו במשטרה. שמחי העיד כי העדויות נגבו תוך שימוש באלימות קשה ובהשפלות, ושהעדויות  זויפו. מיד אחרי זומן שמחי לחקירה במח"ש. הוא הודה במעשים להם היה שותף, ואף סיפר מי ומי היה מאחורי המכות, זיוף ההודאות והאירועים. הקצינים סירבו לשתף פעולה עם מח"ש, ואז גם התברר ש"לא ניתן למצוא" את תיקי החקירה המשטרתיים. הם נעלמו. נוכח הסערה הציבורית שפרצה, החליטו השרים למנות ועדת חקירה בכירה בראשות שופט עליון, היא ועדת גולדברג הנ"ל.

גם אחרי העדות במח"ש ובטלוויזיה, וגם אחרי מסקנות ועדת החקירה – לא נערכה פנייה ולא הוגשה התנצלות לאלה שעונו וישבו בכלא לשווא. בתחילת 1998 פנה עו"ד אריה שרעבי, בשם 4 מהמורשעים בפרשה, ליועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין בדרישה למשפט חוזר. היועץ בדק והודיע תוך חודש כי הוא תומך, עמדתו נתקבלה על ידי שופט העליון שלמה לוין שהורה על משפט חוזר. הפרקליטות הגישה כתב אישום מתוקן, אבל מהר מאוד החליטה לחזור בה ולא לנהל משפט חוזר בטענות שונות (ביניהן אותם תיקים שנעלמו...). זמן מה אחרי כן ביטל בית המשפט המחוזי בתל אביב את ההרשעות, ולמרות התנגדות הפרקליטות הורה על זיכוי מוחלט של "המורשעים" וחייב את המדינה לתת פיצויים על מאסרי שווא, שבחלקם נמשכו שנים ארוכות.

בהמשך נפסקו פיצויים של 3 מיליון שקל לכלל הנאשמים, ואז פנה עורך הדין לתביעת המדינה בהליך אזרחי. חמש שנים אחרי, ב-2005, ולמרות התנגדויות, פסק להם בית המשפט פיצויים נוספים של כ-12 מיליון שקל. ומה היה על החוקרים? לאחר הגילויים והזיכויים המהדהדים קיימה ועדת חוק חוקה ומשפט בכנסת דיון בו תבעו ח"כים להשעות את סגן המפכ"ל סנדו מזור שהיה כאמור הקצין האחראי לחקירה, ואת ניצב יעקב רז ראש אחד מצוותי החקירה, עקב מעורבותם בפרשה. אז, קם מישהו מהח"כים והציע לקיים התייעצות עם הפרקליטות. זו קבעה שעל המעשים חלה התיישנות ולכן לא ניתן לנקוט הליכים פליליים כלפי החוקרים, ולעניין פתיחה בהליכים מינהליים משמעתיים, קבעו בפרקליטות שלא ניתן לפתוח בהם מאחר שאין ראיות מספקות. שכן התיקים "לא נמצאו". 

 9.