בית משפט השלום דחה את תביעתן של שתי טרנסג'נדריות שטענו כי הופלו בכניסה למסיבת סילבסטר במועדון בחיפה בשל מגדרן. השופט קבע כי התובעות לא הוכיחו שאכן זו הייתה הסיבה לאי הכנסתן למקום, וכי המועדון סיפק הסבר מתקבל על הדעת למניעת הכניסה ואף הוכיח אותו בראיות מוצקות התובעות נהגו לבקר מעת לעת במועדון "נתב"ג" בחיפה, שהופעל על-ידי הנתבעת. בתביעה שהגישו לבית משפט השלום בעיר באמצעות עו"ד ליזה דמרי בן-שחר, טענו השתיים כי בשל היותן טרנסג'נדריות מנעו מהן מאבטחי המועדון והסלקטוריות להיכנס למסיבת ריקודים שהתקיימה במועדון לרגל חגיגות הסילבסטר ב-2016, והן נאלצו לעזוב את המקום כשהן מושפלות ופגועות. בכתב התביעה נטען כי מגדרן של התובעות היה הסיבה האמיתית להפליתן ולאי-מתן זכות כניסה למסיבת הריקודים במועדון, וכי מדובר בסלקציה שהתבססה על רקע מפלה ועל דעות קדומות. נוכח האמור, תבעו התובעות פיצוי בסך 160 אלף שקל בגין הפרת החוק לאיסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים. לדעת התובעות, המסקנה כי כניסתן למועדון נמנעה מחמת היותן טרנסג'נדריות נובעת, בין השאר, מהיחס המשפיל שננקט כלפיהן בביקוריהן הקודמים במועדון, כאשר אחת התובעות העידה כי בביקורים קודמים היו "השפלות והתגרות מכלל צוות המקום" והשניה העידה כי השומרים תמיד פנו אליה בלשון זכר, ואנשי הצוות דרשו ממנה לצאת בשעה שהציקו לה מבלים אחרים. בכתב ההגנה הודה המועדון כי עובר לאירוע התקבלה החלטה שלא להכניס את התובעות למועדון, אך זאת לאור תלונות שהתקבלו אצל המנהלים לפיהן במסיבה שהתקיימה במועדון ספגו מספר מבלים הערות מיניות ומגע פיזי בלתי רצוי מצד התובעות. הודגש כי איסור הכניסה נעשה מטעמי ביטחון, עקב התנהגות פוגענית של התובעות כלפי מבלים במועדון, ולא מטעמי הפליה. כמו כן, הוכחש כי במועדון קיימת סלקציה והודגש כי הוא דוגל בערכי שיוויון וכי קהילת הלהט"ב מהווה חלק בלתי נפרד ממשפחת המועדון. השופט אורי גולדקורן הזכיר כי חוק איסור הפליה נועד לאסור באופן עקרוני כל הפליה על בסיס מגדרי, בין של נשים ובין של גברים, אולם לא כל סירוב שרירותי של כניסה למקום ציבורי מהווה הפליה על פי החוק. במקרה הנוכחי, כך צוין, היה על התובעות להוכיח כי צוות המועדון בירר פרטים בנוגע לנטייתן המינית כדי שתתקיים החזקה הקבועה בחוק, אולם טענה עובדתית כזו לא נטענה וממילא לא הוכחה. אשר לשאלה האם הסיבה למניעת כניסתן של התובעות למועדון הייתה נטייתן המינית, סבר השופט כי על מנת להוכיח את טענתן באשר ליחס המשפיל מצד עובדי המועדון בביקורים הקודמים, היה באפשרות התובעות לזמן לעדות שתתמוך בגרסתן את אותם חברים שבילו ביחד איתן במועדון. משנמנעו לעשות זאת, יש לזקוף זאת לחובתן ולאור דלות הסרטון שהציגו אין מקום להסתפק בעדויותיהן בלבד על מנת לקבוע כי בעבר ננקט כלפיהן יחס משפיל מצד עובדי המועדון ולהסיק מכך על הסיבה למניעת כניסתן בליל הסילבסטר. זאת ועוד, גרסת התובעות לגבי יחס שלילי כלפיהן מצד עובדי המועדון לא עלתה בקנה אחד עם הפוסטים החיוביים על המקום שהעלו לפייסבוק בחודש שקדם לאירוע. מנגד, לדעת השופט, המועדון סיפק הסבר מתקבל על הדעת למניעת הכניסה ואף הוכיח אותו בראיות מוצקות. בעניין זה, מנהל מערך האבטחה בתוך המועדון העיד עדות ישירה  על עימותים מילוליים בהן התובעות היו מעורבות ועל אירוע שלווה בדחיפות וקללות בשבוע שקדם למסיבת הסילבסטר, אשר נגרם כתוצאה מכך שהתובעות התיישבו על כיסאות של מבלים אחרים ליד הבר ושתו ללא רשות את המשקאות האלכוהוליים שהותירו אותם מבלים. גם מנהל מערך אבטחת הכניסות מחוץ למועדון העיד על ניסיון אלים של התובעות לחזור ולהיכנס למועדון לאחר שהוצאו, ומנהל המועדון העיד כי הוא עצמו הסביר לתובעות כי עקב התנהגותן האלימה תיאסר למשך חודש ימים כניסתן למועדון. לדברי השופט, עדויות אלו לא נסתרו בחקירות הנגדיות או בראיות אחרות, והן מוכיחות כי מניעת כניסתן של התובעות למועדון בליל האירוע לא הייתה בגדר הפליה ואף לא נבעה ממניע שרירותי. משלא הוכיחו התובעות כי המועדון נקט כלפיהן הפליה, התביעה נדחתה תוך חיובן בשכר טרכה עו"ד בגובה 4,000 שקל.