"בעקבות הפחתת מיסים הפסידה קופת המדינה סכום מצטבר של 46.2 מיליארד שקל". כך עולה מדו"ח שפירסם מרכז אדווה ברקע למחאה החברתית. "הממשלה דוחפת את קיצוצי התקציב, בין השאר משום שזה מאפשר לה להפחית מסים, דבר המיטיב עם בעלי העסקים ועם בעלי השכר הגבוה. ב-2003 הנהיג שר האוצר דאז בנימין נתניהו תכנית להפחתת מסים, שנמשכה עד 2010.

"המרוויחים הגדולים מתוכנית זו היו בעלי ההכנסות גבוהות: מי ששכרו גבוה פי שניים מהשכר הממוצע קיבל ב-2010 תוספת שנתית של 22,971 שקלים, ומי ששכרו גבוה פי שש מהשכר הממוצע קיבל תוספת שנתית של 74,131 שקלים. ב-2009 הנהיגה הממשלה הפחתת מסים נוספת, לשנים 2016-2011. מי ששכרם גבוה פי שש מהשכר הממוצע יקבלו ב-2016 תוספת שנתית של 20,923 שקל, בנוסף למה שקיבלו הודות להפחתת המסים של השנים 2010-2003. שכירים המשתכרים שכר ממוצע ומטה, שמהווים את רוב השכירים בישראל, לא יקבלו כלום".

באדווה מדגישים כי "הממשלה מפחיתה גם את מס החברות, המס על הכנסות התאגידים. כבר היום יש תאגידים המרוויחים הרבה אך משלמים מס נמוך ביותר. בעוד התאגידים ובעלי ההכנסות הגבוהות משלמים פחות מששילמו בעבר, האזרח הקטן משלם יותר, באמצעות מסים עקיפים ובראשם המע"מ. ב-2011, הכנסות המדינה ממסים עקיפים (כ-104.6 מיליארד שקל) צפויות להיות גדולות מהכנסות המדינה ממסים ישירים (כ-103.5 מיליארד שקל). מדובר במהפך היסטורי: לפחות בשני העשורים האחרונים, ההכנסות ממסים ישירים היו תמיד גבוהות מההכנסות ממסים עקיפים. מערכת המיסוי בישראל היא מהפחות שוויוניות בקרב ארצות ה-OECD".

קיצוצים העמוקים בתקציב מונעים צדק חברתי

"בשנים 2002-2009 ירד משקל תקציב המדינה בתמ"ג מ-46.2% ל-40.2%", נטען בדו"ח. "ההוצאה הממשלתית לנפש, שעמדה ב-2001 על 32,235 שקלים, ירדה עד 2009 ל-29,960 שקלים. בשנים 2012-2011 היא אמורה לגדול מעט ולמרות זאת, היא עדיין לא תחזור לרמה של 2001. ההוצאה החברתית לנפש, שב-2001 עמדה על 12,162 שקלים, ירדה עד 2009 ל-11,436 שקלים. ב-2012-2011 אמורה הוצאה זו לגדול קצת, אך עדיין לא תחזור לרמה של 2001".

בהמשך הדו"ח מפורטות כמה תוצאות שנבעו מהקיצוצים בתקציב: "בתקציב החינוך, מימון שעות התקן (שעות ההוראה בבתי הספר היסודיים והתיכוניים) ירד מ-9,639 שקלים לתלמיד ב-2001 ל-8,162 שקלים לתלמיד ב-2006; מאז שב תקציב זה ועלה, אך אין בו כדי לפצות על מאות אלפי שעות הוראה שאבדו. תקציב הבינוי של משרד החינוך (תקציב הפיתוח), הצטמק בכמחצית בין 2001 ל-2008. מאז גדל התקציב, אך הוא עדיין נמוך משמעותית משהיה ב-2001.

"תקציב ההשכלה הגבוהה בחישוב לסטודנט ירד מ-44,712 שקלים ב-2001, ל-37,241 שקלים ב-2008. המוסדות להשכלה גבוהה איבדו במהלך השנים הללו מאות תקנים של מרצים. התקציב, בחישוב לסטודנט, אינו צפוי לחזור בעתיד הנראה לעין לרמתו ב-2001".

הממשלה מתנגדת לעדכון סל שירותי הבריאות

בתחום הבריאות נטען בדו"ח כי "תקציב משרד הבריאות, בחישוב לנפש מתוקננת, עמד ב-2009 על 95% מערכו ב-2001. תקציב סל הבריאות, המממן את שירותי הבריאות שאנחנו מקבלים באמצעות קופות החולים, היה קטן (ב-2009) בכשמונה מיליארד שקלים, מההיקף שהיה אמור להיות אילו התקיים עדכון מלא של מחירי הסל. אלא שהממשלה מתנגדת לעדכון כדי לחסוך בתקציב".

מהדו"ח עולה, כי "ב-2002 הצליחו קצבאות המוסד לביטוח לאומי לצמצם את תחולת העוני בכ-57.2%, אבל ב-2008, בעקבות הקיצוצים הכבדים, צמצמו את העוני בכ-46.7% בלבד. תקציב הסיוע הממשלתי לרשויות המקומיות, שב-2001 עמד על 5.2 מיליארד שקלים, יעמוד ב-2011 על 3.6 מיליארד שקלים בלבד".

המאיון העליון מקבל כ-13% מכלל ההכנסות

בנוגע לאי השיוויון נטען בדו"ח כי בשנים 2000-2009 גדלה ההכנסה הלאומית בכ-33%. אבל בעוד חלקם של העובדים גדל ב-24%, חלקם של המעסיקים גדל ב-44%. המאיון העליון של השכירים מרכז בידיו 8.7% מכלל הכנסות השכירים. אם נוסיף לכך את כלל המאיון העליון (שכירים ועצמאים כאחד) נמצא כי הוא מרכז בידיו 12.8% מכלל ההכנסות. מנגד, שכירים המשתכרים עד שני שליש מהשכר החציוני היוו ב-2009 26% מכלל השכירים וחלקם בעוגת ההכנסות עמד על 7.7% - מעט יותר מזה של המאיון העליון. בשנים 2000-2009, חלקם בעוגת ההכנסות של ארבעה העשירונים הנמוכים ירדה, מ-17.0% ל-16.3%, בעוד שחלקו של העשירון העליון גדל, מ-28.0% ל-28.5%.

מ-1988 הצטמק מעמד הביניים מכ-33% מכלל משקי-הבית ל-26.6%, וחלקו בעוגת ההכנסות ירד מ-27.9% ל-20.5%. מעמד הביניים כולל את כל משקי הבית שהכנסתם כ-75%-125% מההכנסה החציונית של משקי-הבית.

ב-2009, עמדה עלות השכר השנתית הממוצעת של מנהל בכיר בחברה הכלולה במדד תל אביב 25, עמדה על 9.13 מיליון שקל בשנה, או 761 אלף שקל בחודש - פי 94 מהשכר הממוצע במשק. בשנים 2000-2009 גדל שיעור העוני בקרב משפחות בישראל, מ-17.6% ל-20.5%.