מזה זמן רב אני טוען שהפחתת החוב המפלצתי של ארה"ב צריכה להיעשות דרך החלשה מדודה ועקבית של הדולר. זו הדרך היחידה של ארה"ב לצאת מן המשבר ובעצם לייצא את החוב שלה אל מחוץ לגבולותיה. עבור קובעי המדיניות שם חולשת הדולר בעת הנוכחית היא פתרון של שתי ציפורים במכה אחת: גם שוחקת את החוב החיצוני וגם מחזקת את היצוא.

כאב ראש לקולגות בחו"ל

מי שצריכים להתמודד עם תוצאות המדיניות הזו הם הקולגות של ברננקי ברחבי העולם (לא רק סטנלי פישר). במהלך סוף השבוע האחרון הודיע שר האוצר הברזילאי על שורה של צעדים נוספים שהוא הולך לנקוט בכדי לנסות למנוע את המשך התחזקות הריאל אל מול הדולר.

מתחילת השנה התחזק הריאל הברזילאי מול הדולר ביותר מ-5.5% וסך הכול, בשנתיים האחרונות הוא רושם עליה של 40% בערכו. הממשל המקומי ניצב חסר אונים מול התופעה וכל ניסיונותיו להפוך את המגמה הכל כך הרסנית ליצוא המקומי ולמאזן התשלומים עולים בתוהו. ברזיל הודיעה בתחילת השנה שהבנק המרכזי לא יסתפק עוד ברכישת דולרים בשער הספוט, אלא יתערב גם במסחר בחוזים עתידיים. בנוסף, הטיל הבנק מס של 6% על הלוואות לתקופה של עד שנה, מס מחזור של 6% על זרים שקונים אג"ח ממשלתי ומס של 2% על השקעה במניות שמוטל אף הוא על הזרים.

ביום שישי האחרון הוארך המיסוי על הלוואות לתקופה של עד שנתיים, אבל צחוק הגורל, השוק שציפה למהלכים חריפים יותר רכש בתגובה את המטבע המקומי מה שגרם להתחזקות נוספת של כמעט 3% בערך הריאל. להתרחשויות האלו אפשר להוסיף גם את החוזק שמגלה האירו בחודש האחרון מול הדולר למרות משבר החוב הגדול באירופה ואת העובדה שלראשונה מזה שבע שנים דיווחה השבוע סין על גרעון מסחרי.

סין סיימה את הרבעון הראשון של השנה בגירעון של מיליארד דולר לעומת עודף של 13.9 מיליארד דולר באותה תקופה בשנה שעברה. קשה להאמין אבל העלייה המטאורית במחיר חומרי הגלם ועלויות העבודה פוגמות בכושר התחרותיות של היצואנים הסינים. לעומת זאת, בשנה האחרונה אנו עדים למגמה ברורה של עליה ביצוא של פירמות אמריקניות. אך אליה וקוץ בה. העלייה ביצוא באה על חשבון הצריכה הפרטית.

כאב ראש לקולגות מבית

החלשת המטבע יוצרת לחצים אינפלציוניים בלתי מבוטלים. האזרח האמריקני הממוצע מרגיש על בשרו כיצד הולך כוח הקניה שלו ויורד והוא נאלץ להתאים את רמת החיים שלו למציאות המשתנה. מדד המחירים לצרכן האמריקני עלה בחודש פברואר ב-2.1% ובחודש מרץ הוא צפוי לעלות בקצב שנתי של 2.6% כאשר העלייה בציפיות האינפלציוניות פירושה, כמובן, עלייה בציפיות להעלאת ריבית. ואכן, על פי מחירי החוזים העתידיים, יש סיכוי של כמעט 40% להעלאת ריבית כבר במהלך 2011, סיכוי שבתחילת השנה ניצב על כמעט אפס. והנה, בשבוע האחרון כבר התבשרנו על מחלוקת חריפה בתוך הבנק המרכזי של ארה"ב סביב השאלה אם לא הגיע הזמן לסיים את ההרחבה הכמותית.

נשיא שלוחת הפד בדאלאס, ריצ'רד פישר, יצא נגד התוכנית וקרא לקצר אותה בכדי למתן מיידית את הלחצים האינפלציוניים ועליות המחירים בשווקי הסחורות. נשאלת השאלה כמה זמן יוכלו ברננקי ועמיתיו לנפח את הבלון האינפלציוני לפני שזה יתפוצץ להם בפרצוף?

החשש הגדול הוא שחזרתה של ארה"ב למעמד של כלכלה יצרנית ויצואנית, בשילוב עם העלייה המהירה במחירי המזון והנפט תוביל אותה למיתון נוסף שיוריד את מאמצי הפד והממשל לטמיון. מה שאומר, שעל מקבלי ההחלטות לתזמן בצורה אופטימאלית את המדיניות המוניטארית כך שהעלאת הריבית לא תעשה מהר מדי ובאופן חד מדי. כך, תייצב את מחירי הסחורות ותפחית את הלחצים האינפלציוניים ולא תדרדר את הכלכלה השברירית למיתון חוזר.

הכותב, רוברט כרמלי, מנהל בכיר בקרנות חו"ל של מגדל שוקי הון