עיסקת רכישת חברת הבת על ידי חברת האם, אינה מלאכותית
שופט בית המשפט המחוזי מרכז, אבי גורמן, קיבל את ערעורן של מוצרי שלם אריזות וחברת הבת שלה, שלם פתרונות אריזה, על קביעת פקיד השומה נתניה, שראה בעיסקה שבה נמכרה חברת הבת לחברת האם, כעיסקה מלאכותית. בית המשפט קבע כי המדובר ברכישת מניות של חברה בהפסדים, שנעשתה לאורך שנים ומטעמים עסקיים ברורים, ואינה מלאכותית.
פקיד השומה טען כי השינוי המבני שנעשה בחברה, היה לצורך שימור הפסדים מועברים של חברת הבת. כן קבע, כי לחברה הבת נמחלו חובות בשטרי הון בגובה של כ-50 מיליון שקל, ודחה את טענת החברות כי שטרי ההון לא נמחלו אלא הועברו לידי החברה האם, המפעילה מפעל תעשייתי בקיסריה, לייצור ושיווק מוצרי אריזה מפלסטיק, בטכנולוגיה של הזרקה. חברת הבת שייכת לחברי קיבוץ יקום, והיא הפעילה בשטח קיבוץ יקום מפעל תעשייתי לייצור מכלים ופקקים מפלסטיק, בטכנולוגיה של ניפוח.
חברת האם רכשה את מניות חברת הבת בשלושה שלבים. לאחר שכבר נרכשו מחצית הזכויות בחברת הבת ע"י חברת האם, הצטברו אצל חברת הבת הפסדים בגובה כ-54 מיליון שקל. מספר חודשים לאחר החתימה על הסכם הרכישה השלישי, חתמו חברת האם וחברת הבת על הסכם העברת פעילותה של חברת האם בתחום ייצור ושיווק מוצרי אריזה מפלסטיק לחברת הבת .
בעקבות רכישת מלוא הזכויות בחברת הבת ובעקבות שינוי המבנה, פעילותה של חברת הבת הועברה מהמפעל שהיה בקיבוץ יקום אל מקום פעילותה של חברת האם וחברות הקשורות אליה – בקיסריה. לאחר כחצי שנה, פרצה שריפה במפעל והיא הגיעה להסכם עם המבטחת מנורה לתשלום של 155 מיליון שקל. תשלומי הביטוח הניבו שתי החברות רווח הון.
בעניין הראשון, קבע בית המשפט כי מדובר בהתנהלות עסקית, של מי שהשקיעה במשך תקופה של כ-5 שנים, עשרות מיליוני שקלים ברכישת המניות ונאבקה לשיקום החברה שרכשה. ההפסדים נוצרו בתקופה בה החזיקה החברה האם במחצית מהון המניות לפחות, ומאחר שהיא מימנה את פעילות החברה, מוצדק להתיר לה את קיזוז ההפסדים ולא המדובר בהפחתת מס בלתי נאותה.
באשר לעניין השני, של אירוע השריפה, קבע בית המשפט כי האירוע היה בלתי מתוכנן, וקיזוז ההכנסה מדמי הביטוח כנגד ההפסדים המועברים, לא יכול להיזקף לחובת הגורמים המעורבים. בית המשפט קבע עוד, כי לא היה מקום לייחס לחברה שנרכשה, הכנסה בשל מחילת שטרי הון צמיתים, שכן שטרי ההון לא נמחלו אלא הועברו לחברה הרוכשת כחלק מעסקת הרכישה. לקביעת בית המשפט, מדובר בהתנהלות עסקית מקובלת, ולא היה מקום לשומות בסכומי העתק שיצאו.
- 1.כלכלן 01/05/2024 19:40הגב לתגובה זוצריך לבדוק מה הקשר של השופט לחברה - אין בבתי משפט פסיקות סתם , למדנו מהעליון שהכל אינטרסים ועיוות החוק מערכת מושחתת
בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא כבר היה עם אחרת - וזה המחיר
פסק דין חדש של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב חושף מערכת יחסים שהידרדרה על רקע מחלתה הקשה של האשה, השקעותיה הכספיות הגדולות בדירת המגורים והפירוד שהתרחש בזמן שטיפלה בעצמה ובבית. האשה טענה כי בעוד שפדתה חסכונות ופנסיה כדי להקטין את המשכנתה, בעלה ניהל
קשר עם אחרת. אף שחלקו בדירה נרשם כ-25%, קבעה השופטת כי ינוכו ממנו עוד 119 אלף שקל
באוקטובר 2022 התעוררה אשה למציאות חדשה. בן זוגה מזה יותר מעשור הודיע לה שהוא עוזב את הבית. לא היה מדובר בפרידה שמגיעה בהפתעה מוחלטת, אך הזמן שבו התרחש הכל הדגיש, לדברי האשה, פער שנפער בין הצדדים כבר חודשים רבים. בעוד שהיא מתמודדת עם מחלה אוטואימונית נדירה וקשה, לאחר שנאלצה לעבור ניתוחים וטיפולים כימותרפיים, ובעודה מנסה לשמור על הבית ועל התשלומים, הוא החל לבנות לעצמו חיים חדשים - ולפי הראיות שהוצגו לבית המשפט, הוא כבר התגורר אצל אשה אחרת.
פסק הדין, שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו על ידי השופטת אסתר ז'יטניצקי רקובר, עוסק בשורת תביעות הדדיות בין שני בני זוג לשעבר: תביעה לפירוק שיתוף בדירה, תביעה לדמי שימוש ותביעה לאיזון רכושי. אלא שמעבר לגבולות המשפטיים הצרים, הוא מציג מערכת יחסים שנשחקה עד דק, הרבה בשל נסיבות החיים המורכבות, ובעיקר מחלתה הקשה של האשה, שהשפיעה על כל תחומי חייה.
הצדדים נישאו ב-2012, לאחר שהכירו במלון שבו עבדה האשה כסגנית מנהל מזון ומשקאות. היא היתה בת 34, והוא בן 22 בלבד, אך ההבדל בגיל לא מנע מהם לקיים זוגיות ארוכה. במשך שנים ניסו השניים להביא ילדים לעולם, עברו טיפולי פוריות רבים ואף שקלו תרומת ביצית, אך ללא הצלחה. ב-2019 פרצה מחלתה של האשה במלוא העוצמה. היא אושפזה ונותחה, ובהמשך נאלצה לקבל טיפולים כימותרפיים שבועיים וטיפול ביולוגי חודשי. בשל כך היא איבדה את יכולתה לעבוד, ובסופו של דבר פוטרה וקיבלה גמלת נכות מהביטוח הלאומי.
רוב סכום הרכישה של הדירה הגיע מהאשה
בתוך כל זה, באוגוסט 2019 רכשו בני הזוג דירה בסכום של 2.975 מיליון שקל. רוב סכום הרכישה הגיע מכספי הירושה של האשה - כ-2.15 מיליון שקל - והיא גם מכרה חלקת קבר של אביה המנוח כדי להשלים את הסכום. לצורך מימון היתרה לקחו בני הזוג משכנתה של 850 אלף שקל, שנועדה לכסות כחמישית ממחיר הדירה. בהסכמה ביניהם נרשמה הדירה 75% על שם האשה ו-25% על שם האיש.
- למרות 4 ילדים וחיים משותפים: הנכסים יישארו של הבעל
- אחרי רכב ו-3 מיליון שקל - בת הזוג רצתה עוד מהעיזבון
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
ואולם למרות ההסכמה הרשמית, חיי הזוגיות לא התנהלו עוד בשותפות אמיתית. לפי פסק הדין, במאי ויוני 2020 פדתה האשה כספים ניכרים מחסכונותיה הפנסיוניים כדי להקטין את המשכנתה. "האשה פדתה את הכספים שקיבלה עם סיום עבודתה, בסך כולל של כ-238,150 שקל, לצורך הקטנת סכום המשכנתא", נכתב בפסק הדין שפורסם. הסכומים המדויקים פורטו בפסק הדין, ובסך הכל הופחתה המשכנתה ב-291,275 שקל. האשה טענה כי עשתה זאת לאחר שהאיש שכנע אותה לעשות זאת, בכך שאמר לה כי כך יוכלו לצמצם את התשלומים החודשיים ולהקל על המצב הכלכלי שלהם. לאחר פדיון הכספים, היא נותרה כמעט ללא זכויות פנסיוניות.
“שש שנים בלי זכויות”: עובדת מאפייה שהתפטרה תיחשב מפוטרת
ויקטוריה בלייבה עבדה לילות ארוכים במאפייה בדרום, בלי תלושי שכר אמיתיים, בלי פנסיה ובלי תוספת שכר עבור עבודתה בלילה. אחרי שש שנים של עבודה מפרכת, היא הגישה מכתב התראה והתפטרה. בית הדין קבע: מדובר בהתפטרות בדין מפוטרת, ופסק לה יותר מ-390 אלף שקל. “התובעת
הועסקה שש שנים מבלי ששולמו זכויותיה הבסיסיות”, כתבה השופטת רינת סיני־אלוש בהכרעתה
היא עלתה לישראל מאוקראינה בסוף 2016, מצאה עבודה במהרה במאפייה קטנה בדרום, והחלה לעבוד לילות שלמים כדי לפרנס את עצמה. במשך שש שנים עבדה ויקטוריה בלייבה במאפייה שבבעלות עשהאל ידאעי - 12 שעות במשמרת, לעתים יותר, כמעט בלי ימי חופשה, בלי הפקדות לפנסיה ובלי תשלום על שעות נוספות. רק כשהיא הבינה שדבר לא עומד להשתנות, היא שלחה מכתב התראה, ובחלוף שבוע גם מכתב התפטרות. אלא שבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע קבע כי מדובר למעשה בהתפטרות בדין מפוטרת, ופסק לה פיצויים נרחבים על עוולות שנמשכו שנים. פסק הדין, שניתן בידי השופטת רינת סיני־אלוש ביחד עם נציגי הציבור עינב מורדוך ויפה פחימה, מתפרש על פני עשרות עמודים ומתאר סיפור של עובדת שנוצלה בעבודה ממושכת בתנאים קשים, תוך הפרה בוטה של חוקי העבודה הבסיסיים ביותר.
בית הדין קבע כבר בתחילת פסק הדין כי תלושי השכר שהונפקו לבלייבה “חסרי כל ערך”. השופטת סיני־אלוש ציינה כי הם לא שיקפו את תנאי עבודתה או את השכר ששולם בפועל, וכי הנתבע עצמו הודה שהתלושים נערכו “מטעמים שאינם קשורים לתכלית שלשמה הם נועדו - שעניינם התחמקות משתלום מס”. בעדותו בבית הדין, אמר ידאעי במפורש כי, “חטאתי כלפי רשויות המס, נכון, מוכן לתת על זה את הדין”. בפועל בלייבה קיבלה את שכרה השבועי במזומן - 2,000 שקל בתחילת תקופת עבודתה, ו-900 שקל בשבוע בתקופה המאוחרת יותר. “אופן תשלום השכר אינו שנוי במחלוקת”, כתבה השופטת, “והנתבע הודה כי תשלום השכר חושב לפי דו"חות נוכחות שנערכו בזמן אמת, בהתאם לתעריף שנקבע בכל תקופה”.
אחת הסוגיות המרכזיות שעלו במהלך המשפט נגעה לשאלה אם העסק של ידאעי נחשב מאפייה או רק מקום לשיווק מאפים, שכן על פי ההגדרה המשפטית לכך תלוי גם תחולתו של צו ההרחבה בענף האפייה. בלייבה טענה שעבדה במאפייה עצמה, ליד התנור, כשהיא לשה בצקים ואופה פיתות. מנגד, הנתבע טען שעיקר עבודתה היה באריזה ובניקיון. בית הדין בחן את העדויות וקבע כי, “המסקנה היא שעבודתה של התובעת היתה בייצור פיתות, לרבות אפייתן בתנור ואריזתן”. בהתאם לכך, נקבע כי צו ההרחבה בענף האפייה חל על יחסי העבודה, וכפועל יוצא - בלייבה זכאית לתוספת לילה ולגמול שעות נוספות לפי ההסדרים הקבועים בצו.
“עדותו של הנתבע לקתה בחוסר עקביות"
בלייבה העידה כי עבדה שישה ימים בשבוע, במשמרות שנמשכו בין 12 ל-13 שעות ביום, כמעט תמיד בלילות. היא סיפרה שהיתה מגיעה לעבודה בין 22:00 ל-2:00 בלילה, ועובדת עד שעות הבוקר. בית הדין קבע כי אכן כך היה: “אין חולק שהתובעת הועסקה בשעות נוספות ובשעות לילה, מבלי שקיבלה תגמול על כך". הנתבע לא חלק על כך, ואף הודה כי שולם לה שכר אחיד לכל שעות העבודה, בלי גמול על עבודה מעבר לשמונה שעות ביום. השופטת הדגישה כי הנתבע אף לא הציג את כל דו"חות הנוכחות, אף שהודה כי הם קיימים. “עדותו של הנתבע לקתה בחוסר עקביות... והדו"חות המצויים ברשותו לא הוגשו לתיק", נכתב בהכרעת הדין. בהתאם לכך, חישב בית הדין את גמול השעות הנוספות ותוספת הלילה לפי דו"חות שנמצאו, ופסק לבלייבה סכום של 82,809 שקל עבור שעות נוספות ו-163,461 שקלים כתוספת לילה.
- בנקאי נורה מחוץ לביתו - והוכר כנפגע בתאונת עבודה
- העובד טען שהוא חולה, נתפס בתערוכת נחשים - ובכל זאת יפוצה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בלב פסק הדין עומדת ההכרעה הדרמטית: האם מדובר בהתפטרות רגילה, או בהתפטרות בדין מפוטרת, המזכה בפיצויי פיטורים. בלייבה טענה כי אחרי שנים שבהן הופרו זכויותיה, היא שלחה לנתבע מכתב התראה וביקשה להסדיר את התשלומים בתוך שבעה ימים, אך הוא התעלם ממנה והשיב לה בזלזול. רק אז היא שלחה מכתב נוסף, ובו הודיעה על התפטרותה. ידאעי טען מצדו כי בלייבה תכננה לעזוב ממילא, משום שהתכוונה לעבור דירה ולעזוב את בן זוגה. אבל בית הדין לא קיבל את גרסתו. השופטת סיני־אלוש קבעה כי, “אין חולק כי נסיבות העניין עונות על התנאי הראשון, בדבר נסיבות אחרות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו. התובעת הועסקה משך שש שנים מבלי ששולמו זכויותיה הבסיסיות". עוד היא הוסיפה כי, “התובעת הוכיחה כי בזמן אמת לא היה בכוונת הנתבע לפעול לתיקון ההפרות. אי מתן התראה סבירה אינו שולל את זכאותה לפיצויי פיטורים". בהתאם לכך, נקבע כי יש לראות בהתפטרותה של בלייבה כפיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, והיא זכאית לפיצויים בסכום כולל של 44,254 שקל.
