הסיפור שהובא באחרונה בפני בית הדין הרבני עוסק בזוג שבחר בדרך חריגה במיוחד לנהל את חייו לאחר שהחליט להתגרש. בניגוד לרוב הזוגות שמתפצלים לאחר פרידה, בני הזוג במקרה הזה החליטו להמשיך לחיות יחד תחת אותה קורת גג, אלא שכל אחד מהם התגורר בחדר נפרד, ולמעשה הם ניהלו אורח חיים כמעט מנותק זה מזה. במשך יותר מעשור לא התקיימו ביניהם יחסי אישות, והקשר הזוגי ביניהם התרוקן והלך מתוכן. מה שנשאר היה בעיקר מסגרת מגורים משותפת, שסיפקה יציבות חיצונית, אך בפועל לא שיקפה חיי נישואים.

בית הדין הרבני נדרש לשאלה האם יש לראות במצב הזה ניסיון אמיתי לשלום בית, או שמדובר בהסכמה פורמלית בלבד שלא שינתה את המציאות. אחת הטענות שעלו היתה כי עצם ההחלטה של השניים להמשיך ולגור באותו הבית, גם לאחר הגירושים, מלמדת אולי על רצון לשמור על אחדות מסוימת או על קשר שיכול להתחדש. אלא מה שעולה מתוך הראיות והעדויות שהוצגו בפני בית הדין, התמונה היתה שונה לחלוטין.

בפסק הדין שפורסם נכתב כי, "לא ניתן לומר שבני הזוג קיימו חיי משפחה משותפים כהגדרתם. המגורים המשותפים תחת אותה קורת גג לא שיקפו אלא סידור טכני, ולא ניסיון ממשי לשקם את הזוגיות". הדיינים עמדו על כך שאי-קיום יחסי אישות לאורך תקופה ממושכת כל כך הוא אינדיקציה ברורה לכך שהקשר בין הצדדים נותק ברמה האישית והזוגית. העדויות שנשמעו בפני ההרכב הדגישו את הנתק העמוק שנוצר. הצדדים תיארו כי חייהם נפרדו הלכה למעשה, וכל אחד מהם ניהל סדר יום עצמאי, כמעט ללא חפיפה או שיתוף. המגורים תחת אותה כתובת נהפכו למעין מצג חיצוני בלבד. בית הדין הדגיש כי, "שלום בית מחייב לא רק מגורים משותפים אלא גם קיום של מערכת יחסים זוגית, קרבה ואינטימיות, והדבר לא התקיים כאן".

"לכל היותר הסכמה נוחה לצדדים"

במהלך הדיון העלה אחד הצדדים טענה שלפיה ייתכן שהמשך המגורים יחד נבע משיקולים כלכליים או משפחתיים, ולאו דווקא מתוך רצון אמיתי לשמור על התא המשפחתי. לשם כך בחן בית הדין את מכלול הנסיבות, ובסופו של דבר הגיע למסקנה כי, "המשך המגורים במתכונת זו, שנמשכה למעלה מעשר שנים, לא היוותה בסיס לשלום בית אלא היתה לכל היותר הסכמה נוחה לצדדים להמשיך ולהתגורר באותו מקום".

• הבן מול ארבע אחיותיו: הקרב על דירת הירושה
• הנישואים שרדו נחירות וגירוש למרפסת - עד הבן החורג
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

הנימוק המרכזי להכרעה היה ההבנה שחיי נישואים אינם יכולים להתקיים במצב של היעדר אינטימיות ושיתוף. בפסק הדין נכתב כי, "אין די בקיומו של כתובת מגורים משותפת כדי להצביע על זוגיות. זוגיות היא שותפות חיים אמיתית הכוללת קרבה, תמיכה הדדית ויחסי אישות, וכל אלה לא התקיימו במקרה שלפנינו". הדיינים ציינו כי אמנם ישנם מקרים שבהם בני זוג מנסים תקופה מסוימת של מגורים נפרדים בבית אחד כחלק מניסיון לשקם את הקשר, אך כשמדובר בפרק זמן של יותר מעשור ללא כל התקדמות, לא ניתן עוד לפרש את המצב כניסיון לשלום בית. "במבחן התוצאה", כתבו הדיינים בהכרעתם, "ברור כי שלום בית לא התקיים, ואין יסוד להמשיך ולהחזיק בנישואים אלה". עוד עלה מן הדיון כי בני הזוג עצמם לא ראו במגורים המשותפים ניסיון כן לשיקום. גם בהתנהלותם מול גורמים חיצוניים הם לא הציגו עצמם כזוג נשוי, והקשר ביניהם התאפיין בריחוק מתמשך.