לאחר מותה של אם המשפחה, נותר האב בעל הזכויות המלאות בנכס שבו התגוררו השניים. אלא שבנו של האב, שהתגרש כ-15 שנה לפני כן, עבר לגור עם הוריו ומאז לא עזב את הבית. האב, שמתגורר כיום בדיור מוגן, ביקש לפנות את הבן, למחוק את הערת האזהרה שהוטלה על הנכס, ולמכור את הדירה כדי לממן את הוצאותיו. הבן התנגד, תוך שהוא נאחז בצוואתה של האם המנוחה, שקבעה כי יוכל להתגורר בדירה עד שישה חודשים לאחר מות האב. המחלוקת התמקדה בפרשנות סעיף 10 לצוואה, שהעניק לבן מעין "זכות מגורים" בדירה, אך רק לתקופה מוגבלת. האב טען כי מדובר בהוראה חסרת תוקף, מכיוון שהיא מתיימרת להגביל את זכויותיו הקנייניות כבעלים. עוד הוא טען כי מדובר היה בוויתור זמני מצדו בעת ניסוח הצוואה, מתוך רצון שלא לצער את רעייתו המנוחה.

מנגד, הבן טען כי מדובר בהוראה מחייבת, שנועדה להבטיח לו קורת גג, וכי אמו המנוחה הסתמכה על כך שצוואתה תקוים כלשונה. לטענתו, הניסיון של אביו להביא לפינויו חורג מהוראות הצוואה ומהווה הפרה בוטה של רצון האם.

בית המשפט בחן את הוראות הצוואה, את העדויות, ואת טענות הצדדים - והכריע: "רצונה של המנוחה היה להעניק לנתבע קורת גג, אך לא בצורה מוחלטת ולכל החיים", כתבה השופטת ריבי לב אוחיון מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. לדבריה, הצוואה קבעה במפורש כי זכות המגורים תסתיים חצי שנה לאחר מות שני ההורים, ולכן אין מדובר בזכות בלתי מוגבלת בזמן.

לא ניתן לקיים את הצוואה כלשונה

אלא שגם אם לשון הצוואה ברורה, הרי שלא ניתן היה לקיים אותה כלשונה, שכן האם ביקשה להעניק זכות מגורים גם בזכויות שבבעלות האב - דבר שאינו אפשרי משפטית. "לא ניתן לחייב זוכה בצוואה לעשות דבר בנכס שאינו מנכסי העיזבון", ציינה השופטת בפסק הדין שפורסם, והוסיפה כי מדובר בזכות קניין חוקתית, והאב, כבעלים, זכאי לדרוש פירוק שיתוף ולמכור את הנכס.

• אחות הורישה לאח אחד - השני לא מוותר; מה נפסק?
• קיבל דירה בצוואה ומכר אותה - והתברר שהצוואה לא תקפה; מה עושים?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

עם זאת, בית המשפט לא הסתפק בהכרזה על בטלות הסעיף, ובחן כיצד ניתן בכל זאת להגשים את רצון האם, למרות המגבלות המשפטיות. כאן נכנסה לתמונה דוקטרינת הביצוע בקירוב - גישה פרשנית שמאפשרת לממש את רצון המצווה גם אם לא ניתן לקיים את הוראות הצוואה כלשונן. "הדרך להגשים את רצון המנוחה היא באמצעות מתן סכום כסף לנתבע, מכספי התמורה שיתקבלו ממכירת הנכס", קבעה השופטת, והוסיפה כי הדבר מבטיח את תכלית הצוואה - מתן קורת גג לבן - מבלי לפגוע בזכויות הקניין של האב.

כחלק מההסכם, גוגל תשלם למבקש גמול בסכום כולל של 87.5 אלף שקל בתוספת מע"מ, וכן שכר טרחת עורכי דין בסכום כולל של 262.5 אלף שקל בתוספת מע"מ. התשלום יבוצע בתוך 30 ימים ממועד השינוי בפועל, בצירוף שיפוי על תשלום חלקה הראשון של אגרת בית המשפט. המבקש פטור מתשלום חלקה השני של האגרה, והצדדים פטורים מפרסום הודעה על ההסתלקות. השופט עודד מאור ציין בפסק דינו כי בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות, הסתלקות מבקשה לאישור כפופה לאישור בית המשפט. לאחר שבחן את נסיבות ההסכמה, הוא קבע כי אין תועלת בהמשך ההליך וכי השינוי החזותי בממשק נותן מענה ענייני לטענות, גם אם אין בו רכיב של פיצוי לעבר.

בית המשפט התייחס לכך שבמקרה רגיל, אין מקום לפסוק גמול ושכר טרחה בהסתלקות, אבל כשההליך השיג תועלת לחברי הקבוצה, ניתן לחרוג מהכלל הזה. במקרה הזה, כך נקבע בפסק הדין שפורסם, "יש לראות את הטענות הכלולות בבקשת האישור... כעילת תביעה לכאורית", והשינוי בממשק הוא תועלת ממשית, שתשפיע לא רק על חברי הקבוצה אלא גם על משתמשים רבים בעתיד. השופט הוסיף כי סיכויי התביעה לפיצוי בגין העבר אינם גבוהים, ולכן היעדר רכיב כזה אינו מונע את אישור ההסדר. לסיום קבע בית המשפט כי, "בקשת ההסתלקות מתקבלת, בקשת האישור נמחקת ותביעתו האישית של המבקש נדחית", ואישר את הסכמות הצדדים לעניין הגמול, שכר הטרחה ויתר ההקלות שסוכמו. ההסדר אינו מהווה מעשה בית דין כלפי יתר חברי הקבוצה, והם רשאים להגיש תביעות נוספות בעניין אם יחפצו בכך.

גל בריר, משתמש בשירות הדואר האלקטרוני של גוגל, ג'ימייל, מצא את עצמו מוטרד מהודעות שנראו לו כמו דואר אלקטרוני רגיל, אך בפועל היו פרסומות. לטענתו, גוגל שיגרה לו ולמשתמשים נוספים הודעות פרסומת ללא הסכמתם, ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת. ההודעות, כך סיפר בבקשת האישור שהגיש, הופיעו בין יתר ההודעות בתיבת הדואר, לעתים בתיקיית ה"רשתות החברתיות", ולעתים גם בתיקיית הדואר הנכנס, מבלי שניתן היה להסיר את השם מרשימת התפוצה בדרך פשוטה. אפילו הכיתוב שציין שמדובר בפרסומת - קיצור באנגלית Ad - לא היה, לשיטתו, ברור לכל נמען, ואינו עומד בדרישות החוק. עוד טען בריר כי ההודעות ניתנות לשמירה ולאחזור, משתנות בהתאם להתעניינות המשתמשים ומעוררות חשד לניסיון מכוון להטעות, בכך שהן "נטמעות בין כלל ההודעות" ונראות כאילו הן חלק מתכתובת רגילה. לדבריו, מדובר בהפרה ברורה של החוק, וגם בעשיית עושר ולא במשפט מצד החברה.

מהו סעיף 30א לחוק התקשורת שעליו התבסס המבקש?

סעיף 30א לחוק התקשורת, המכונה גם "חוק הספאם", אוסר על שיגור דבר פרסומת באמצעות דואר אלקטרוני, מסרון או פקס ללא קבלת הסכמה מראש ובכתב מהנמען. הוא גם מחייב אפשרות להסרה פשוטה ויעילה מרשימת התפוצה, וכן דרישה לציון ברור של כך שמדובר בפרסומת.

• חברת ניהול הכספים שעצרה משיכות ומה קרה היום לפני 64 שנה
• פרפלקסיטי מציעה 34.5 מיליארד דולר לרכישת דפדפן כרום מגוגל
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

גוגל מצדה, דחתה את הטענות על הסף. בתשובתה לבית המשפט, היא הדגישה כי, "לא נגרם כל נזק למבקש או לחברי הקבוצה", וכי "חוק התקשורת לא הופר". החברה טענה כי יחסיה עם המשתמשים מבוססים על "יחסי תמורה ידועים, ברורים ומוסכמים", שבמסגרתם מקבלים המשתמשים את שירות הדואר האלקטרוני ללא תשלום, ובתמורה מוצגות להם פרסומות, מותאמות אישית או כלליות. לדבריה, ההסכמה לכך ניתנת בשלבים שונים, כבר בהרשמה לשירות, בתנאי השימוש, במדיניות הפרטיות ובדפי העזרה.

למה הסכים בית המשפט לאשר הסתלקות מתוגמלת, אף שבדרך כלל לא פוסקים גמול ושכר טרחה במקרים כאלה?