השבוע נסעתי אחורה בזמן. כך היה כשהגענו בשבוע שעבר לסקר כנס של אנשים שהתקבצו להם ברמת אפעל. דברים על אמונה, רצון טוב, ערכים שיתופיים, ערבות הדדית וכד'. גורמים לכתב בשוק ההון לנוע בחוסר נוחות, עלי להודות. בכל מקרה, אם מישהו חשב כי כישלון הקיבוצים סתם את הגולל על הרעיון אולי והקדים את המאוחר. אילנה לפידות, מהמאמינות האדוקות ברעיון ומארגנת הכנס, מזכירה כי "הקואופרציה הקימה את המדינה", לטעמה, במצב הנוכחי של המשק יש להרים את הרעיון מהקרשים "זה מתאים גם להיום גם לעכשיו", היא אומרת. לטענת כמה מבאי הכינוס "בשורה חדשה" הגיע לתחום. הגיע זמן המהפכה?

הבה נתאגדה

אגודות שיתופיות צמחו לראשונה ככלי להתאגדות פועלים להשגת מצרכים במחיר זול יותר. כך במקרה של תאגיד האורגים ברוקדייל במאה ה-19. אלו מאסו בבעלי ההון, אשר מעבר לניצולם בתנאי עבודה הקשים של המאה ה-19, גם לקחו מהם מחירים מופרזים, עבור סחורות שהם סיפקו להם. כך נותרו העובדים ללא הכנסה פנויה, לאחר רכישת מוצרי יסוד בסיסיים מאוד. הפועלים הגו רעיון לפיו אם יתאגדו, יוכלו להרשות לעצמם לרכוש יותר מוצרים, ובכל מקרה, כספם המועט לא יגולגל חזרה לכיסם של אלו המנצלים אותם. אקצר סיפור ארוך, ואומר כי מקניה מרוכזת של מצרכים בסיסיים עבור מספר עובדים, צמח הקואופרטיב לתאגיד ענק עם מאות חברים ונכסים רבים, כולם בבעלות ובניהול החברים. וראו כי טוב.

הרעיון הבסיסי נשאר זהה במשך התקופה שעברה מאז. לאמור, קבוצת אנשים בעלת מטרה זהה, פועלת יחדיו על מנת להשיגה, תוך ניצול גודלה. הניהול המשותף נותן תחושת שייכות ומסגרת של ערבות הדדית. עם זאת, בשנים האחרונות, היה נדמה כי כישלון הקיבוצים ומעבר של קואופרטבים לצורת התאגדות של חברה, מסמנים סופה של התקופה, אולי עוד מכה קפיטליסטית לסוצאליזם. כאמור, חלק מבאי הכנס רואים את התמונה בצורה הפוכה, לאמור, לא סופה אלא תחילתה של תקופה. בין ביבי לעמיר פרץ, מגדירים אלו את התופעה החדשה, לאמור, יעילות כלכלית תוך ערבות הדדית. לאכול את העוגה להשאירה שלמה? מסתבר שזה אפשרי, כך לפחות לפי אלי בן הרוש, מנכ"ל קואופרטיב "שומר ישראל", אשר פתח את הכנס, במה שהוגדר, כסיפור הצלחה.

בן הרוש עומד בראש אגודה שיתופית שהתאגדה, לנוכח התנאים המחפירים בענף השמירה והניקיון. בין תנאים אלו, מפרט בן הרוש, נמצאים השכר המינימלי והיעדר זכויות סוציאליות כקרן פנסיה. לא שפנסיה זה עיקר דאגת השומרים לנוכח העובדה המדאיגה יותר, כי 65% מעובדי הענף מפוטרים אחת לתשעה חודשים, כך לפי בן הרוש. בקואפרטיב שומר ישראל, חברים כ-50 בני אדם ועובדים בו 100 שכירים, מקרית מוצקין בצפון ועד למצפה רמון. בן הרוש מדבר על תחושת סולידריות גדולה בין החברים, בשל השיוויון המוחלט בקבלת השכר ובזכויות השונות.

בשורה חדשה

כניסתו של מיכה ברנר לתפקיד העומד בראש מרכז הקואורפציה בישראל, מסמנת עבור כמה מבאי הכנס "בשורה חדשה". האחרונים מקווים כי בסיועו של ברנר יוחיה הרעיון השיתופי. יתכן ונחישותו ואמונותו כי הדבר אפשרי, היא המזכה אותו בתואר המתואר לעיל. לברנר יש תוכניות ארוכות טווח, באמתחתו. ראשית, תמיכה ממשלתית. ברנר מציג את כמות המשאבים המבוזבזים על תשלומי העברה מצד המדינה. תמיכה, בשלב הראשוני, ברעיון הקואופרציה תקטין משמעותית, לטענתו, את הצורך בתשלומי ההעברה בעתיד. כך שלמדינה זה בעצם משתלם לתמוך בו.

ברנר מתכוון לפנות לחיילים משוחררים ולהציע להם להקים קואופרציות בין חברים לכל יוזמה עיסקית מהקמת מוסך ועד חברת היי-טק. הוא מאמין כי בתמיכה ממשלתית נכונה, ניתן להגיע למצב בו 5%-8% מהעסקים בארץ יהיו מאוגדים כאגודות שיתופיות תוך שלוש שנים, מקבלת התמיכה. לאחר מכן, הוא מאמין, כי תוך 10 שנים ניתן להגיע למצב בו גדל נתח זה ל-15%. מרכז הקואופרטיבים, כמו במקרה של "שומר ישראל", יתמוך וילווה כל אגודה שיתופית עד לביסוסה. אז קדימה להתאגד?

בעיה שיווקית וחוסר הבנה

אולי בעצם לא כל כך מהר. ראשית, כמו שחזרו ואמרו באי הכנס, קיימת "בעיה שיווקית" לרעיון. מספיק רק להזכיר את המילים- אגודות שיתופיות ותמיכה ממשלתית, כדי לגרום לכל בנקאי לנוע בחוסר נוחות (הסדר הקיבוצים זוכרים?). כמו כן, בזיכרונם של רבים, תמונת הקואופרציה הינה שלילית. בוודאי כאשר מדובר על פנייה לקהל צעיר, כפי שרוצה ברנר. אלו בוודאי לא זוכרים את "הקמת המדינה על ידי הקואופרטיבים" כהגדרת לפידות. אולי הסלוגן החיובי היחיד שבאמעותו ניתן לפזר את התחושה השלילית. עם זאת, יתכן וזכרונם גם אינו מחיל את הכישלון של הרעיון בארץ, את הניהול הבזבזני והלא יעיל של רבים מאותם גופים ש"הקימו את המדינה".

כמו כן, בחברה המחנכת למצויינות ולתחרותיות, כיצד ישוכנעו אלו הרואים עצמם כאיכותיים, להתאגד בתאגיד שיתופי בו הם שווים לכולם. הרי רבים יוצאים מהצבא ובראשם מחשבות כיצד לכבוש את העולם. האם גיל שוייד ומריוס נכט היו מסכימים להיות חברים באגודה שיתופית, בה הם יהיו שווים לעובדים? ואם כן, האם עדיין היה בא לעולם אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים של העשור האחרון? גם הספקנים אינם יכולים להתעלם מכמות הכסף שחברות כמו צ'ק פוינט מכניסות למדינה וכיצד חברות מסוגה הפכו למשאבים במדינה חסרת משאבי טבע.

כמו כן, סוגיה נוספת הינה הסברת הרעיון. חלק מבאי הכנס, אשר הוצגו כחלק מ"תנופה החדשה" באו להציג קואורפטיבים עליהם הם עובדים בתקופה האחרונה. להפתעתי, המציגים לא השתייכו כלל לאגודות שיתופיות, אלא עמותות להעצמה אישית למיניהן. רבים אפילו לא הבינו את המשמעות של אגודה שיתופית על הכללים והחובות המשפטיות. רעיון השליטה, המניות, הזכויות השוות וכד' נדחק הצידה לשם התכלית החברתית. לאמור, עוד לפני שהחיו מחדש הרעיון, כבר קוברים אותו בשל אותה מחלה שהרגה את הקואופרציה בגילגול הקודם, לאמור - חוסר הצדקה כלכלית. גם "שומר ישראל" נאלץ להודות, כי גם עשר שנים לאחר הקמתו, עדיין לא הצליחו להעלות את השכר למאבטחים, וגם חברי הקואורפטיב מרוויחים שכר נמוך כמקובל בשוק. כמו כן, על הבעיה השיווקית ניתן ללמוד, מכך שבעשר שנים בו קיימת האגודה, גדל הארגון עד ל-50 חברים בלבד, כאשר 100 איש נוספים מעדיפים להיות שכירים של האגודה ולא חברים בה.

הבה נתחכמה ? לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה

עם זאת, לטעמי, יתכן וקיימת קונסטרוקציה מסויימת בה רעיון האגודה השיתופית יכול להתקיים, שכן יש דרך, בה ניתן לממש את הרעיון של ברנר. כיום, אגודה שיתופית אסורה שתהיה מוגבלת מבחינת כמות החברים. זאת בניגוד לחברה פרטית או שותפות, המוגבלות ל-50 או 20 בעלים בהתאמה. חבר מקיבוץ אמר לי לא מזמן, כי הגודל הוא מה שהכשיל א הקיבוץ, לאחר משבר האינפלציה של שנות השמונים וקריסת הקיבוצים. זאת, לטענתו, מכיוון שכאשר היו צריכים ללכת לצעדי ייעול, אנשים היו כל כך רחוקים ממטרת ההתאגדות, שהם לא היו מוכנים לקבל את הקיצוצים להם נדרשו. הקיבוצים המשיכו להתדרדר והתנהגות חלק מהחברים יצרה אנטיגוניזם בציבור.

עם הגבלת מספר החברים, ניתן לשווק את רעיון האגודה השיתופית. זאת מדוע? יהב זרח, רשם האגודות השיתפויות מסביר. חיילים משוחררים זוכים להקלות מס, כל שעל פניו, הצורה הטובה ביותר עבורם להתאגד היא בשותפות, בה הם ימוסו בתקופה הראשונה על פי שיעור המס הפרסונלי. החיסרון הינו כי בשותפות אין אחריות מוגבלת. אגודה שיתופית, אומר זרח, משלבת את היתרונות של האחת עם של האחרת. לאמור, אגודה שיתופית הינה יישות משפטית נפרדת מבעליה, בניגוד לשותפות. כמו כן, לאגודות שיתופיות ניתנת הבחירה האם להיות ממוסות כאגודה או לחלק את ההכנסות בין החברים, ואז כל אחד ממוסה לפי שיעור המס הפרסונלי שלו. לאמור, חיילים, נכים, קשישים, אמהות חד הוריות ? לכו להתאגד!!! וזה באמת בין ביבי לפרץ. הבעיה היא, שאם המדינה תבין כי הרעיון הופך למעין מקלט מס, יתכן והיא תתנגד. כמו כן, העיקרון לפיו אגודה שיתופית פתוחה לכל אחד, הוא מיסודות הרעיון, הגבלת מספר החברים בעצם חותרת תחת הרעיון הבסיסי שבאגודות השיתופיות.

רק לא על חשבוננו שוב

אילנה לפידות לא מתאיישת, ולדעתי אין לכך אפילו סיכוי. היא נחושה להקים את הרעיון מ"הקרשים" כהגדרתה. היא תתמוך בכל גוף שירצה להתאגד, כמו גם מרכז הקואופרציה הישראלי. דחיפה לרעיון, יכולה להתקבל אם יחליטו עובדי ארקיע להתאגד כאגודה שיתופית, וכך להירשם. בכל מקרה, על מנת לעמוד על הסקלה בין "ביבי לעמיר פרץ", צריכים המתאגדים להכיר קצת יותר את המציאות עליה מדבר שר האוצר. בתור התחלה, התבססות על תמיכה ממשלתית כבר מעוררת אנטיגוניזם לא רק בקרב הממשלה, אלא גם בקרב הציבור הרחב, שנאלץ שוב ושוב לממן את הכישלונות של האגודות השיתופיות. שכן כולם יודעים, כי כיסוי ממשלתי, כמו גם מחיקת חובות בסופו של דבר, מגולגלת בחזרה לאזרח הקטן.