כיצד יש למסות הכנסה מדיווידנד שחילקה חברה משפחתית, שמקורה ברווחי אקוויטי? זו השאלה שבבסיס ערעור זה. בית המשפט המחוזי קבע כי רווחי אקוויטי אינם מהווים הכנסה בידי החברה המשפחתית, לפיכך הוראת סעיף 64א(א)(1) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), שלפיה יש לראות רווחים שחולקו מהכנסות חברה משפחתית כאילו לא חולקו, אינה מקיפה את העברתם של סכומים מהחברה המשפחתית, שממילא אינם מהווים הכנסה בידה. לפיכך יש למסות את הדיווידנד שקיבלו המערערים מכוח סעיף 2(4) לפקודה.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

המערערים, בני משפחת קליימן, החזיקו במניותיה של חברת "קליימן מטאור בע"מ" (להלן: "מטאור"). המערערים הקימו שלוש חברות החזקה שדרכן החזיקו את מניותיהם במטאור.

מטאור השיאה רווחים בשנים הרלוונטיות לערעור, ועל פי כללים חשבונאיים מקובלים רשמו חברות ההחזקה הכנסות מרווחי אקוויטי לפי שיעור החזקתן במטאור. בכל אחת מהשנים שבערעורים חילקו חברות ההחזקה דיווידנדים לבעלי מניותיהן מתוך רווחי האקוויטי שנצברו בהן.

לטענת המשיב, סעיף 64א(א)(1) לפקודה, שלפיו רווחים שחולקו מהכנסות החברה המשפחתית יראו אותם כאילו לא חולקו, אינו חל במקרה דנן, שכן שבענייננו חולק הדיווידנד מהכנסה שבחברה אחרת, ולא מהכנסתה של החברה המשפחתית.

לטענת המערערים, לשון הסעיף, המדברת על "רווחים שחולקו מהכנסות החברה", עניינה בכל הכנסותיה של החברה המשפחתית מכל מקור, לרבות רווחים פטורים ממס, ולא רק בהכנסתה החייבת. מכך עולה לשיטתם כי רווחי האקוויטי הם הכנסתה של החברה משפחתית, ובהתאם לסעיף חלוקת הכנסות האקוויטי היא מחוץ לבסיס המס.

דיון

אין לראות ברווחי האקוויטי שאותם רשמו חברות ההחזקה בספריהן "הכנסה" לעניין הסעיף האמור.

השאלה הבסיסית היא מה דינם של רווחי אקוויטי, והאם הם נחשבים בכלל ל"הכנסה". המערערים ביקשו לתמוך את טענתם בדבר ההכרה ברווחי האקוויטי כהכנסה בידיהן של חברות ההחזקה, באמצעות "מבחני הרווח ויכולת הפירעון" המשמשים בדיני החברות להתרת החלוקה. לשיטתם של המערערים, האפשרות לחלק דיווידנדים מרווחי אקוויטי מלמדת כי רווחי האקוויטי מהווים הכנסה.

בית המשפט קובע כי אין לקבל את עמדתם של המערערים. אף אם נניח כי חלוקת דיווידנד מרווחי אקוויטי מותרת בעולמם של דיני החברות, אין בכך כדי ללמד, כל עוד אין הוראה אחרת בחקיקת המס, כי רווחי האקוויטי הם הכנסה בעולמו של משפט המס.

עולה אפוא כי אף אם נניח שאין פסול בחלוקה מרווחי אקוויטי הנסמכת על כללי חשבונאות מקובלים, עדיין אין בכך כדי לראות ברווחים אלו "הכנסה" לעניין הפקודה. רווחים אלו אינם נמנים על המקורות המפורשים בסעיפים 2 ו-3 לפקודה, והמערערים לא מצביעים על כל מקור אחר בחקיקת המס, כמצוות הגדרת "הכנסה" שבסעיף 1 לפקודה. כך, למעלה מן הנדרש, הפסדי אקוויטי אינם נחשבים להפסדים ללא הוראה מפורשת של המחוקק.

מתחם הדיון בענייננו הוא מתחם החברה המשפחתית; מה בא בכלל "הכנסה" שחלוקת הדיווידנד ממנה אינה ברת-מיסוי בידי הנישום המייצג? "הכנסה" כמשמעותה בפקודה היא הכנסה הצומחת מ"אירוע מס", שהוא בדרך כלל אירוע של מימוש (לרבות מימוש הון אנושי). עלייה (או ירידה) של ערך נכס בלא אירוע מס, בין מכוח מימוש ובין מכוח הוראה של המחוקק הרואה בהתרחשות מסוימת אירוע מס, לא תהווה "הכנסה" או "הפסד". פרשנות זו מתיישבת עם עיקרון בסיס בדיני המס, והוא הטלת מס רק עקב אירוע מס, בעקבות מימוש. הוראת המחוקק כי יש לראות רווחים שחולקו מהכנסות "החברה המשפחתית" כאילו לא חולקו אינה מקיפה את העברתם של כספים מהחברה המשפחתית, שאינם מהווים כלל הכנסה בידי החברה המשפחתית.

מכל האמור עולה כי יש למסות את הדיווידנד שקיבלו המערערים מכוח סעיף 2(4) לפקודה.

תוצאה

הערעור נדחה.

בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו

לפני כב' השופט מגן אלטוביה

ניתן ב-5.8.2010