ההוצאה על מו"פ ב-2006 גדלה ב-13% ל-28.3 מיליארד ש'; ענף התוכנה ממוקם בראש הטבלה
ההוצאה על מחקר ופיתוח בתחומים האזרחיים הגיעה בשנת 2006 ל-4.5% מהתוצר המקומי הגולמי, קרי ל-28.3 מיליארד שקלים מתוך סך תוצר של 633 מיליארד שקלים. המדובר בגידול מספרי של 13.65% לעומת סכום של 24.9 מיליארד שקלים שב-2005 היוו 4.4% מהתמ"ג שעמד על 589 מילארד שקלים; כך עולה מדו"ח המפרט את ההוצאה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחי שפירסמה אתמול (ד') הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. עוד עולה מהדו"ח, כי 77% מההוצאה על מו"פ מוקדשת למחקר ופיתוח של מוצרים ושירותים חדשים במגזר העסקי, ומתוכה ההוצאה הגדולה ביותר היא על שירותי תוכנה, ולאחר מכן על מחקר ופיתוח המתבצע בחברות סטארט-אפ ובגופי מו"פ של חברות זרות. השאר מתחלק בין שאר חברות התעשיה, בעיקר בתחומי התקשורת, האלקטרוניקה ציוד תעשייתי לבקרה ומיכשור רפואי.
גידול בהוצאה על מו"פ יכול לנבוע משלושה גורמים: גידול במספר החברות העוסקות במו"פ, גידול במספר העובדים ועליה בשכר המפתחים. ההערכה היא שמדובר בשילוב של כל שלושת הגורמים. על פי אומדנים ראשונים, עלתה ההוצאה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחי במחירים קבועים ב-4.5% בשנת 2006, לאחר עלייה של 3.2% בשנת 2005 ועלייה של 1.7% בשנת 2004. תפתחות זאת משקפת עלייה של 5.2% בהוצאות על מו"פ במגזר העסקי ב-2006, לאחר עלייה של 4.1% ב-2005 ועלייה של כ-3% בשנת 2004.
ואולם לא בכל התחומים גדלה ההוצאה על מו"פ באורח דומה וישנם אפילו מקטעים שההוצאה עליהם קטנה. נאוה ברנר, מנהלת גף חשבונות השירותים החברתיים בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הסבירה ל-DailyMaily כי בשנת 2004 – השנה האחרונה שלגביה ישנה חלוקה מדויקת בין יעדי ההשקעות במו"פ - היווה המו"פ בתוכנה 37% מכלל הסכום, כאשר חברות המו"פ היוו 23% והשאר התחלק בין חברות התעשיה האחרות. לדברי ברנר, העלייה בהוצאה על מו"פ במגזר העסקי ב-2006 משקפת בעיקר עלייה בחברות המו"פ (16%) ובשירותי התוכנה (3%). בענפי התעשייה הייתה דווקא ירידה של 1%, בהמשך לירידה של 3% בשנת 2005. כלומר שנתונים אלה מעידים על צמצום של הפער בין ההוצאה למו"פ בחברות מו"פ לבין ההוצאה למו"פ בחברות תוכנה, לאחר שבשנת 2005 היה מגזר התוכנה אחראי למרבית הגידול לאחר שצמח ב-14% והשנה הוא צמח רק ב-3%.
ההוצאות הממשלתיות הישירות – 4 מיליארד שקלים
מלבד המגזר העסקי, ההוצאה על מו"פ במגזרים אחרים עלתה גם היא ב-2006; במגזר הממשלתי עלתה ההוצאה למו"פ ב-2006 ב-2.4%, לאחר עלייה של 1.9% ב-2005, ובמגזר המוסדות ללא כוונת רווח הייתה עלייה של 4.7%, בהמשך לעלייה של 2.2% בשנת 2005. במוסדות להשכלה גבוהה ההוצאה למו"פ עלתה בשנת 2006 ב-1.4%, לאחר ירידה של כ-1% ב-2005.
הוצאות משרדי הממשלה למו"פ אזרחי הסתכמו בשנת 2006 ב-4 מיליארד שקלים. הוצאות אלה כוללות ביצוע מחקרים, הזמנת מחקרים מגורמים אחרים, והעברות למימון מו"פ שבוצע על ידי סקטורים אחרים לרבות הוועדה לתכנון ולתקצוב השכלה גבוהה (ות"ת). עיקר הוצאות המו"פ היו במשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה וחלקו של משרד זה הגיע ל-64% מסך הוצאות משרדי הממשלה למו"פ (ללא ות"ת) בשנת 2006. הוצאות משרד התמ"ת למחקר ופיתוח, במחירים שוטפים, עלו בשנת 2006 ב-2%, לעומת ירידה של 7% בשנת 2005.
פירוט הוצאות משרדי הממשלה על מו"פ אזרחי לפי יעדים, מראה שבשנת 2006 הופנו 52% מההוצאות לקידום הידע הכללי, בעיקר החלק שממומן על ידי הוועדה לתכנון ולתקצוב השכלה גבוהה. בנוסף, הופנו 32% מההוצאות לקידום טכנולוגיה תעשייתית. עיקר ההוצאות בתחום זה היו מענקים, שנתן משרד התעשייה והמסחר לחברות עסקיות.
מקום ראשון בעולם
כשפונים להשוואה בינלאומית, מתגלה תמונת מצב מחמיאה למדי לישראל. נתון זה מעודכן בלמ"ס לשנת 2005, כאשר בשנה זו כאמור שיעור ההוצאה למו"פ אזרחי מהתמ"ג בישראל היה 4.4% והוא הגבוה ביותר בהשוואה לארצות החברות בארגון ה-OECD. אחוז ההוצאה היה 3% ומעלה במדינות שוודיה (3.7%), פינלנד (3.5%) ויפן (3.3%). בשבע מדינות היה אחוז ההוצאה בין 2.1% ל-2.9%: אוסטריה, איסלנד, ארה"ב, דנמרק, גרמניה, שוויץ וקוריאה, ובשאר המדינות בין 0.5% ל-1.9%.
מהי ויזת זהב ואיפה עדיין אפשר להשיג אחת?
בעולם שמקשיח גבולות ומגבלות הגירה, מדינות רבות ממשיכות להציע מסלול מהיר לתושבות ולעיתים גם לאזרחות - למי שמוכן לשלם; מה עומד מאחורי הטרנד, למה הוא מצטמצם ואיפה הוא עדיין פתוח
ויזה זהב ממשל טראמפ השיק לאחרונה רשמית את תוכנית ה-Gold Card בארה"ב, שמאפשרת לזרים אמידים להשיג אשרת הגירה קבועה (גרין קארד) בתמורה לתרומה של מיליון דולר לאוצר הפדרלי, או שני מיליון דולר דרך תאגיד. התוכנית, שהוכרזה בפברואר 2025 והוסדרה בצו נשיאותי מספר 14351, כוללת גם אופציית Platinum Card בעלות של חמישה מיליון דולר, שמקנה פטורים ממס על הכנסות מחוץ לארה"ב. מאז השקת האתר trumpcard.gov, הוגשו אלפי בקשות ראשוניות, בעיקר ממשקיעים מסין, הודו והמזרח התיכון, עם הכנסה צפויה לארה"ב של 50 מיליארד דולר בשנה הראשונה. זוהי התפתחות משמעותית בשוק הגלובלי של ויזות זהב, ששווי השוק שלו הוערך עד כה ב-30-50 מיליארד דולר בשנה וצפוי לגדול אפילו פי 2 בזכות המהלך של טראמפ.
ויזות זהב, או תוכניות תושבות בהשקעה (Residence by Investment), קיימות כבר ארבעה עשורים ומשמשות ככלי כלכלי למדינות שמחפשות זרימת הון זר. בשנת 2024 נמכרו כ-10,000 ויזות כאלו ברחבי העולם, עם השקעה ממוצעת של 500 אלף דולר למשקיע. עם זאת, בשנת 2025 נרשמת מגמה של צמצום: 12 מדינות סגרו או הגבילו תוכניות, בעיקר באירופה, בעקבות לחץ מהאיחוד האירופי על סיכוני הלבנת הון וביטחון. למרות זאת, כ-30 תוכניות נותרו פעילות, עם דגש על אסיה, המזרח התיכון והקריביים.
מהי ויזת זהב
ויזת זהב מאפשרת למשקיע זר להשיג תושבות זמנית או קבועה במדינה בתמורה להשקעה מינימלית מוגדרת. ההשקעה יכולה לכלול רכישת נדל"ן (בממוצע 300-800 אלף דולר), השקעה בקרנות ממשלתיות (מ-250 אלף דולר), הקמת עסק שיוצר 10-50 מקומות עבודה, או תרומה ישירה לממשלה (מ-100 אלף דולר). ברוב התוכניות אין דרישה למגורים קבועים - רק ביקור מינימלי של 7-30 יום בשנה - מה שהופך אותן לפתרון גמיש למשפחות אמידות שמחפשות גיוון גיאוגרפי, אופטימיזציית מס (למשל, פטורים על מס הון) או גישה לשווקים חדשים.
בשנת 2025 השוק מושך כ-150 אלף משקיעים פוטנציאליים, בעיקר מסין (35% מהבקשות), רוסיה (20%) והודו (15%), על רקע חוסר יציבות כלכלית ומגבלות יצוא הון. היתרונות כוללים ניידות גלובלית: למשל, תושבות באיחוד האירופי מאפשרת כניסה ללא ויזה ל-180 מדינות, וגישה למערכות חינוך ובריאות מתקדמות. עם זאת, התוכניות כוללות בדיקות רקע קפדניות (Due Diligence) שדורשות ניקיון פלילי ומקורות כספים לגיטימיים, עם שיעור דחייה של 5%-10%.
דרכון זהב, או אזרחות בהשקעה (Citizenship by Investment), לוקח את הרעיון צעד קדימה ומעניק אזרחות מלאה בתוך 3-12 חודשים, ללא דרישת מגורים קודמת. בשנת 2025, 14 מדינות מציעות תוכניות כאלו, בעיקר באיים הקריביים, עם השקעה מינימלית של 200 אלף דולר. היתרון העיקרי הוא חופש תנועה: דרכון מהקריביים, למשל, מאפשר כניסה ללא ויזה ל-145-160 מדינות, כולל האיחוד האירופי, בריטניה וקנדה.
"לשלם מס של 2% או לחלק דיבידנד?"
חוק הרווחים הכלואים מאפשר לשלם קנס של 2% על הרווחים הכלואים או מס על דיבידנדים של 5% מהרווחים הכלואים - מה עדיף, והאם יש בכלל העדפה?
השאלה שעסקים וראי החשבון שלהם מתעסקים בה כעת היא האם לשלם מס-קנס של 2% על הרווחים העודפים או לחלק דיבידנד מתוך הרווחים העודפים? תזכורת מהירה: חוק הרווחים הכלואים מגדיר רווחים מהעבר תחת חישובים והגדרות כרווחים שמחוייבים בחלוקה כדיבידנד באופן מדורג - 5% השנה, 6% בשנה הבאה. אם לא מחלקים משלמים קנס-מס של 2% על יתרת הרווחים האלו.
המטרה של האוצר ורשות המסים היתה להגדיל את הקופה ולצד מהלכים נוספים הם הצליחו - ""אני ברווחיות של כמעט 30%, בגלל שאני מרוויח ויעיל, אני צריך לשלם יותר מס?". השאלה מה צריך לעשות בעל עסק שנכנס להגדרה הזו שהיא אגב כוללנית מאוד ועל פי ההערכות יש מעל 300 אלף גופים כאלו. בפועל, כל בעל שליטה שהעסק שלו לא ציבורי (חברות ציבוריות), לא עולה על מחזור של 30 מיליון שקל ומרוויח מעל 25% הוא בפנים.
יש הגדרות מדויקות לרווחיות, אבל ככלל אלו ההגדרות ואם תחשבו על זה - כמעט כל עסקי מתן השירותים והייעוץ בפנים, סיכוי טוב שגם עסקים קטנים, חנויות, רשתות, אפילו מאפיות, מסעדות וכו' בפנים. המונים בפנים והם מקבלים את ההודעות מרואי החשבון שלהם בשנה האחרונה.
ברגע שהם בפנים שי שני סוגי מיסוי - הראשון על הרווחים של שנים קודמות והשני על השוטף. נתחיל בשני - אם אתם עומדים בהגדרות האלו, אז המיסוי השוטף שלכם יהיה לפי המס השולי, יעלו בעצם את הרווחים מהעסק אליכם, יורידו את "המחיצה" שבינכם לבין העסק. המיסוי יהפוך להיות אישי, לא "ישותי".
- מחלבות גד: צמיחה בהכנסות, שחיקה ברווחיות - ודיבידנד ראשון כחברה ציבורית
- אחרי 12 שנה, סלקום תחלק 200 מיליון שקל דיבידנד
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
חוץ מזה, ממסים כאמור את העודפים. מגדירים מה הם הרווחים העודפים, אלו לא הרווחים החשבונאיים, ואת הסכום הזה רוצים שתחלקו כדיבידנד כדי שקופת המדינה תתמלא במס. יש שתי אפשרויות - תחלקו 5% שיעלו ל-6% מסכום הרווחים העודפים או תשלמו קנס של 2% על העודפים. מה עדיף, שואלים בעלי החברות: "לשלם מס של 2% או לחלק דיבידנד?"
