חוקתי/זכותו החוקתית של יגאל עמיר להורות/עליון
עובדות וטענות: יגאל עמיר, אסיר עולם, הורשע ברצח ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין, ז"ל. הוא פנה בבקשה לרשויות בית הסוהר וביקש לאפשר לו להוציא דגימת זרע מכתלי בית המאסר כדי לאפשר הזרעה מלאכותית בבת זוגו, לריסה טרימבובלר. הגורם המוסמך בשירות בתי הסוהר החליט להיענות לבקשה. העותרים, שניהם חברי כנסת בכנסת היוצאת, עתרו כנגד שירות בתי הסוהר וכנגד האסיר ובת זוגו במטרה לבטל את ההחלטה. לחילופין, הם עותרים להורות לשירות בתי הסוהר להקים ועדה מיוחדת בשיתוף אנשי מקצוע, אשר תדון ותבחן את התנאים הנדרשים לצורך מתן היתר לאסיר בטחוני להיזקק להליך הזרעה מלאכותית, תוך התחשבות, בין היתר, בגורם טובת הילד העתיד להיוולד, בחינת הסכמתה ויכולתה של האשה לקחת אחריות לגידולו, ותעמיד המלצות בענין זה. כן, נתבקש בית המשפט לעכב את החלטת שב"ס נשוא עתירה זו עד לסיום ההליכים בוועדה שתוקם. טיעוני העותרים בנויים מספר רבדים: ראשית, נטען כי לנציב שירות בתי הסוהר אין סמכות להעניק לאסיר בטחוני היתר להעברת דגימת זרע לצורך הזרעה במסגרת הכוחות הנתונים לו על פי פקודת בתי הסוהר, המקנה לו כוחות להסדיר ענייני המינהל משטר ומשמעת בכלא. לטענתם, היתר להזרעה מלאכותית, אם בכלל, צריך להימצא בחקיקה מפורשת ולא בהנחייה מינהלית, ולכן דין החלטת שב"ס בעניינו של עמיר להתבטל בשל היותה חורגת מסמכות. לחילופין, אפילו ניתנה ההחלטה בסמכות, יש לפוסלה לגופה בשל היותה בלתי מוסרית ונוגדת תפיסות יסוד של חברה נאורה. אין זה ראוי להתיר לרוצח ראש ממשלה, אשר לא הביע חרטה על מעשהו הנפשע, לתת חיים לדור חדש מזרעו, ולהנחיל לדור זה את מורשת אמונתו הנלוזה באמצעות בנו. החלטה זו, כך נטען, חורגת מכללי הצדק הטבעי, מנוגדת לסבירות המינהלית, ואף מנוגדת לכללי השוויון בין האסירים, שכן נעשתה בלא הליך בחינה ראוי של זכות ההולדה של כלל האסירים הביטחוניים. מוסיפים העותרים וטוענים כי אין במשפט זכות קנויה לאסיר להקים משפחה בעת מאסרו. דיון משפטי: כב' הש' א' פרוקצ'יה: ענייננו בבחינת תקפות החלטת הנציב בשני מישורים: מישור הסמכות ומישור שיקול הדעת המינהלי. בהיבט הסמכות, השאלה היא האם נדרשת הסמכה מפורשת בדין לנציב ליתן היתר להעברת דגימות זרע של אסיר לבת זוגו מחוץ לכלא. בהיבט שיקול הדעת, השאלה היא האם ההחלטה סבירה ומידתית; אין בדין כיום, הסדר סטאטוטורי מפורש לענין זכותו של אסיר למסור דגימת זרע לבת זוגו לצורך הפרייתה מחוץ לכלא. עם זאת, קיום הסדר חקיקתי כזה אינו תנאי מוקדם להתרת הדבר. על פי עקרונות משפט חוקתיים כלליים, נתונות לאדם בישראל זכויות יסוד חוקתיות. אלה משתקפות, בין היתר, בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו המעגן חלק מזכויות האדם ומקנה להם מעמד על-חוקתי. בין זכויות אלה, מצויה זכות האדם לכבוד, וממנה נגזרת הזכות למשפחה ולהורות. התפיסה החוקתית, שבמרכזה עומדת ההגנה על זכויות אדם, נשענת על ההנחה כי זכויותיו החוקתיות של האדם אינן מוחלטות, ולעיתים אין מנוס מפגיעה בהן כדי להגשים אינטרס ציבורי חיוני נוגד. בנסיבות בהן נוצר מתח בין זכות אדם לבין תכלית ציבורית נוגדת, נדרש שיקלול ביניהם לצורך מציאת נקודת האיזון שתתן ביטוי ליחסיות הראויה של הערכים המתנגשים. מבחניה של פסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק היסוד הם המגדירים את אמות המידה לפגיעה המותרת בזכות היסוד, והם כלי עזר חיוני לאיזון הראוי בין הזכות לבין האינטרס הציבורי, שהגשמתו כרוכה מאליה בפגיעה בזכות. כדי שהפגיעה תעמוד במבחן החוקתי הנדרש, עליה להיעשות מכח חוק, להתיישב עם ערכי המדינה, להיות לתכלית ראויה, ולעמוד במבחן המידתיות. בסיס נורמטיבי-חוקתי זה עומד גם ביסוד התפיסה הראויה של זכויות אסירים שנשפטו למאסר, ובכללם אסירי עולם. כלל הוא כי הענישה הפלילית, ובתוכה מאסר, איננה מפקיעה מאליה את זכויות האדם מן הנענש ומן האסיר, אלא במידה שהגבלתן של אותן זכויות מתחייבת באופן הכרחי מן המאסר, ומתיישבת עם מהות הפגיעה החוקתית המותרת, על פי פיסקת ההגבלה. משכך, אין צורך בקיום הסמכה בדין לנציב שב"ס, להתיר לאסיר לממש היבטים כאלה או אחרים של הזכות למשפחה ולהורות הנתונות לו, כפועל יוצא של זכויות אדם מוכרות בישראל. שלילת האפשרות למימוש זכות ההולדה וההורות של האסיר היא הטעונה עמידה במבחני הפגיעה החוקתית המותרת. מצב כזה יתקיים מקום שמול הזכות להורות ולמשפחה של האסיר ניצב ערך נוגד בעל משקל, המצדיק גריעה מן הזכות ביחסיות ראויה, בהתחשב במשקלם היחסי של הערכים הנוגדים. הלגיטימיות של הפגיעה בזכות להורות ולמשפחה מחייבת עמידה במבחני פיסקת ההגבלה. זכויות היסוד, ובתוכן הזכות למשפחה, אינן מוחלטות; הן צומחות ממציאות חיים המחייבת מתן ערך יחסי לזכויות אדם ולאינטרסים אחרים בעלי משקל רב – בין של פרטים אחרים ובין של הציבור. כדי שפגיעה בזכות אדם תעמוד במבחן החוקתי, עליה להימצא במיתחם האיזונים הראוי, המאזן בין משקלה של הזכות למשקלו של הערך הנגדי. ככל שמעמדה של הזכות החוקתית רם יותר, כך יידרש אינטרס נוגד בעל משקל רב כדי לגרוע מן הזכות או לשוללה. הגבלת חירותו של אסיר היא פועל יוצא מהענישה שנגזרה עליו, ולכן הפגיעה בחירות זוכה להגנה חוקתית. מהגבלת החירות האישית המתלווית למאסר, נגזרת פגיעה הכרחית גם בזכויות אדם מסוימות נוספות שאינן ניתנות למימוש עקב כליאתו של אדם מאחורי סורג ובריח. כך, למשל, נפגעת זכותו של אסיר לעיסוק במשלח ידו, למימוש זכות פרטיותו, ובמידה מסוימת גם זכותו לביטוי, על החירויות הנגזרות ממנה. הפגיעה בזכויות אדם הנילוות למאסר כתוצאה אינהרנטית ממנו מוגבלת אך לפגיעה ההכרחית הנובעת באופן מתחייב משלילת החרות האישית, ולא מעבר לכך. תכלית נוספת להגבלות על זכויות אסיר עשויה לנבוע מצרכים אחרים הכרוכים באינטרס ציבורי כללי כבד משקל, שאינו קשור ישירות בסדרי הכלא, כמו למשל, צורך הנובע משיקולי בטחון מדינה כלליים הרלבנטיים בעיקר לאסירים ביטחוניים. שיקולים מסוג זה עשויים לחייב הטלת מגבלות שונות על אסיר בכלא, אשר אפשר ותפגענה בזכויות אדם הנתונות לו. מקום שהגבלות המוטלות על ידי הרשות הציבורית פוגעות בזכויות אדם של האסיר והן אינן נובעות באורח מובנה מעצם שלילת חירותו עקב המאסר, עליהן לקיים במהותן את מבחני פיסקת ההגבלה כדי להכשירן מבחינה חוקתית. עליהן לעלות בקנה אחד עם ערכיה של המדינה, להיות מכוונות לתכלית ראויה, ולענות לדרישת המידתיות הראויה. הענישה הפלילית הכרוכה במאסר לא נועדה, כשלעצמה לפגוע במישרין בזכותו של העבריין לחיי משפחה ולהורות. עם זאת, ברי, כי היכולת הפיזית לקיים חיי משפחה סדירים ולממש בכך את הזכות למשפחה, נמנעת ממנו כפועל יוצא משלילת חירותו האישית, הכרוכה במאסר. הפגיעה ביכולת לממש חיי משפחה בכלא היא אינהרנטית להגבלת החירות, ולפיכך מצויה במיתחם הפגיעה החוקתית המותרת. בידודו של האסיר מן החברה כדי להגשים את תכליות הענישה גוזר עליו גם בידוד משפחתי מבן זוגו, מילדיו, וממשפחתו במעגל הרחב יותר. אולם גם בהינתן הגבלה אינהרנטית זו למאסר, קיומה של זכות אדם למשפחה ולהורות מחייבת צמצום היקף הפגיעה בה ככל הניתן, ובגבולות ההכרחיים בלבד, כגון בדרך של מתן היתרים מבוקרים לביקורי משפחות אצל אסירים, יציאה לחופשות בהתקיים תנאים מוגדרים, העמדת אמצעים המאפשרים התייחדות בין בני זוג, וכיוצא באלה. בכך, נשמרת מידתיות הפגיעה בזכות האדם, המתחייבת באורח מובנה מעצם שלילת החירות הנלווית למאסר. כחברה נאורה, עלינו להבטיח את השמירה על כבוד האסיר, ואת ההגנה על זכויותיו, כל עוד אין בכך כדי לסתור את תכליותיו האמיתיות של המאסר, או לעמוד בניגוד לאינטרס ציבורי רב חשיבות המצדיק את הצרת זכויותיו. חובה זו חלה לגבי כל אסיר באשר הוא. מסגרת העקרונות אחידה היא לגבי כל אסיר באשר הוא, אף שהחלתם הפרטנית על אסיר זה או אחר עשויה להשתנות ממקרה למקרה בהתאם לתנאים ולנסיבות. בענייננו, הרשות המוסמכת הכירה וכיבדה את זכותו של האסיר להורות, ונתנה בכך ביטוי להכרה בזכות האדם למשפחה ולהורות הנשמרת לו, בגבולות האפשריים, גם במסגרת המאסר. היכולת להגביל את הזכות אינה תלויה בטיב העבירה אלא, אם בכלל, בתכליות ציבוריות-מערכתיות שאינן חלק ממטרות הענישה. בנסיבות מקרה זה, הנציב פעל במסגרת סמכותו כאשר לא מצא כי קיימים שיקולים מערכתיים או אחרים המצדיקים את הגבלת זכותו של האסיר. החלטתו נשענת על עקרונות יסוד מוכרים של המשפט החוקתי, ונותנת ביטוי לזכות האסיר שלא נמצא מקום להצרתה. בחינת סבירות החלטתה של רשות מינהלית מחייבת, בשלב ראשון, בירור האם נשקלו במסגרתה שיקולים רלבנטיים וממין הענין; שנית, נבחנת השאלה האם בהחלטתה איזנה הרשות איזון ראוי בין כל השיקולים שיש להתחשב בהם, והאם נעשה על ידה שיקלול נכון של הערכים המתנגשים, תוך מתן משקל יחסי ראוי לכל אחד מהם. הערכים הנדונים, עליהם משתיתים העותרים את השגתם לענין ההיתר שניתן, אינם עומדים במבחן הרלבנטיות המינהלית וביסוד התכלית הראויה על פי פיסקת ההגבלה. רגשות ההוקעה של הציבור את יגאל עמיר על הפשע הנתעב שביצע, הם, כשלעצמם, מובנים וטבעיים, אך הם אינם ממין הענין, ואינם רלבנטיים להגבלת זכותו של האסיר להולדה על דרך הפרייה מלאכותית. הם אינם ל"תכלית ראויה" הנדרשת כתנאי הכרחי לפגיעה בזכות אדם. דווקא מאחר שלא ניתנה לעמיר האפשרות להתייחד עם בת זוגו מטעמי ביטחון, נותרה אפשרות מימוש הורותו על דרך מתן היתר להזרעה מלאכותית כמוצא אחרון. נסיבות אלה מצדיקות עוד ביתר שאת את החלטת רשויות שב"ס בעניינו של עמיר. האם ובאלו נסיבות ניתנת לרשות בתי הסוהר סמכות להגביל את הזכות להולדה על רקע שיקולים של טובת הילד היא שאלה קשה וטעונה. לא הובאו בענייננו כל טעמים שהם המצביעים, לגופם של דברים, על טעמים ממשיים בגינם עלולה להיגרם פגיעה בטובת ילד שיוולד מהפרייה מלאכותית לבני הזוג עמיר. לא הונח כל יסוד לטענה כי לבת הזוג של עמיר מגבלות כשירות לגדל ילד. יתר על כן, גם גידולו של ילד על ידי אם חד הורית בעוד אביו שפוט למאסר עולם, אינה מצביעה, כשלעצמה, על פגיעה בטובתו, ואין היא מתירה לרשות הציבורית להגביל את זכות ההולדה של הוריו. בחיים בעולם המודרני, החד-הוריות הפכה תופעה נפוצה ומקובלת, ואין בה כשלעצמה משום אינדיקציה לפגיעה בטובת הילד בהיקף ובעוצמה המצדיקים התערבות הרשות הציבורית בדרך הפוגעת בזכותם של פרטים למימוש עצמיותם על ידי הבאת ילדים לעולם. עצם שהותו של אחד ההורים בכלא אינו מהווה, על פניו, עילה לפגוע בזכותם של בני הזוג להורות, ובזכותו של ילד להיוולד מטעמים שבטובתו. לפיכך, קובע ביהמ"ש כי לא הונחה תשתית עובדתית המצביעה על פגיעה בטובת הילד העשויה להיגרם בעקבות מתן ההיתר לזוג עמיר. ומכאן שלא מתעוררת שאלת איזון ערכים רלבנטיים נוגדים לזכות להורות, ודין טענה זו להידחות. מתשובת המדינה עולה כי היא שקלה, בראש וראשונה, כשיקול רלבנטי, את זכותו של האסיר להפרייה מלאכותית, ונתנה לזכות זו את עוצמת משקלה, כראוי לה. אל מול זכותו של האסיר במקרה זה, לא עלה צורך ציבורי – מערכתי ממשי, שעשוי היה להוות משקל שכנגד שהיה בו כדי להצדיק פגיעה בזכות. שיקולי הביטחון שעמדו ברקע התנגדות שב"ס להתייחדות עמיר עם בת זוגו אינם משחקים כל תפקיד באשר להעברת דגימת זרעו אל מחוץ לכלא, ולא עלה כל טיעון מערכתי לגיטימי אחר שיש בו כדי להצדיק פגיעה או הצרה של זכות האסיר, כאמור. כמו כן, לא הובאו אף כל נתונים קונקרטיים המבססים את טענת העותרים בדבר פגיעה בשוויון בין האסירים עקב מתן ההיתר לעמיר. יתר על כן, מושג השוויון בהקשר זה טעון ומורכב, ועשוי להצדיק אבחנות אפשריות בין סוגי אסירים מבחינת היכולת לממש את זכות ההולדה בתחומי הכלא. לאור האמור, אין ממש בטענת העותרים כי נפל פסול של אי סבירות בהחלטת הנציב להתיר העברת דגימת הזרע של עמיר לרעייתו מחוץ לכלא. עמדת המשפט הישראלי החוקתי בעניין הנדון, והשלכתו על זכויות אסירים תואמת בעיקרה את תפיסת האמנות הבינלאומיות ועמדת האומות המאוחדות. בהתאם למקורות, זכות ההולדה של האדם מוחזקת כזכות טבעית, וניתן להגבילה רק על פי חוק, בהתאמה לתכליות אמנות זכויות האדם של האו"ם, ומטעמים סבירים על פי נסיבות העניין. באשר לזכויות אסירים, העיקרון הטמון באמנות אלה הוא כי אין להגבילן, מלבד המגבלות המתחייבות באופן הכרחי מעצם הכליאה. באשר למימוש זכויות האדם הנותרות בידי אסיר בכלא, דומה מעמדו של עמיר לכל אסיר אחר. בהיעדר שיקולים נוגדים כבדי משקל שבאינטרס ציבורי, יש לכבד את זכויות האדם שנותרו בידיו כאסיר עולם ולא לפגוע בהן, וזכות ההורות היא בין הנעלות שבהן. כך החליטה הרשות המוסמכת בענייננו, ובדין עשתה כן. מדינה נאורה נבחנת לא רק ביחס שהיא נותנת לאזרחיה הנאמנים, אלא גם בהתייחסותה לפושעים החיים בקרבה, ובהם הפושעים הניקלים ביותר, המבקשים לערער את יסודותיה הערכיים. במשטר חוקתי ראוי, מטריית זכויות האדם פרושה על כל אדם באשר הוא, לרבות העבריין היושב בכלא, בכפוף לתנאים וסייגים העומדים באמות המידה החוקתיות. הרשות הציבורית פעלה במקרה זה על פי אמות המידה החוקתיות הראויות, והחלטתה נתקבלה כדין.