יום בצהריים, בדרך חזרה מהחומוס, לא ראיתי בן אדם אחד שהולך בלי כלב. כאילו, משהו מוגזם. באמת. אי אפשר היה שלא לראות את זה. בהתחלה בחנתי אותם. לשפוט כלבים זה קל בשבילי כמו לשפוט בני אדם.

יש את "הפרחות" הקטנות עם הצמר גפן הלבן צהבהב נטול הקלאס הזה שנראים כמו עכברים קטנים, ויש את המרשימים והאצילים עם העור השחור והגוף האתלטי, ויש את החמודים האלה עם החיוך הקטן והלשון בחוץ והגוף הדי שמנמן ועצל שאתה יודע בוודאות שאם היו בני אדם הם היו עובדים בחברת פרסום ממוזגת או מדריכי יוגה, ויש את הביגלים הקטנים האלה שבא לך לאכול מרוב מתיקות.

בהתחלה נזכרתי בקלישאת החתולים והגרושות ואיך היא הצמידה לי לראש את המחשבה שככל הנראה אם לבן אדם יש חיה איתו, כנראה שהוא היה בודד לפניה. אבל אז חשבתי על הבית שלי ועל זה שתמיד היה לנו כלב ושהוא לא תוצאה של בדידות, אלא של אהבה.

ואז חשבתי אם זה עניין של כלב או חתול, שכלב זו חיה שמביאה איתה אהבה ואנרגיה וחיים, וחתול זו חיה שמביאה איתה ניכור, התבודדות ויחסים די משעממים של היום יום. והרי אף אחד לא מטייל עם החתול שלו. אבל אז חשבתי על החתולה של סבא וסבתא שלי, חתולה סיאמית אריסטוקרטית כזאת עם כרס של החיים הטובים, קו שיער פרוותי ואפור מעורר קנאה ועיניים טורקיז משגעות, והיא אצלם עשרים שנה כבר, ועשרים שנה שסבא שלי מסרק אותה ומאכיל אותה ומלטף אותה בחדר הקריאה שלו. והוא מת עליה. והיא מצחיקה אותו. ואני לא מבין את זה. זו הרי החיה הכי לא מעוררת אמפתיה ורגש בעולם.

• איך ביטוח לכלב יכול לחסוך אלפי שקלים בהוצאות רפואיות
• שאלות ותשובות על אימוץ ורכישת כלב – עלויות, זמן והשקעה כלכלית
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

ואז נזכרתי בפעם האחרונה שלקחנו את הכלב שלנו לווטרינר. במשך שלושה ימים הוא פשוט שכב מאחורי הספה בסלון, התחבא, לא רצה לאכול, לא רצה לצאת, לא נבח, כלום. ואנחנו היינו בטוחים שהוא משדר לנו שזה הסוף. אבל זה לא הסתדר לנו. זה לא היה לנו הגיוני. נכון שהוא לא תינוק, אבל הוא בטח לא אמור למות עכשיו! אז לקחנו אותו לרופא שלו, מלאי חשש, וגילינו שיש לו פריצת דיסק. פריצת דיסק. לכלב שלנו. לא יכולנו שלא לצחוק כששמענו את זה, אבל אז ראינו את העיניים הנבוכות והסובלות שלו ומיד הלב התכווצ׳ץ׳ ונזכרנו במוטו המשפחתי - ״תהיה הבן אדם שהכלב שלך חושב שאתה״, וחיבקנו וליטפנו אותו והבטחנו לו טיפול מסור ומהיר ונטול כאב.

והטיפול הזה עלה לנו עשרת אלפים שקל. אז היום כשהלכתי על פני זוג של רווקים רווקות וכלבים כלבות, חשבתי על איך זה שיש לאנשים כסף לכלב. כלומר, לאנשים שהם לא מבוססים והם רווקים שגרים בתל אביב בדירה שכורה ולא יושבים על ארגזים. מבחינה סטטיסטית, וגם על פי הלבוש של רובם, למען האמת, היה ברור שלא כולם הייטקיסטים שמכניסים עשרים אלף בחודש. ואם לא, אז מאיפה הכסף? זה הרי ים השקעה! רק לאמץ כלב עולה בין שבע מאות לאלף שקל. ואז לעשות לו את הסט טיפולים הראשוני שזה עוד אלף עד אלף חמש מאות שקל. ואז לקנות לו מלונה או ספפה כזאת לישון עליה וצעצועים וקולר ורצועה ואת הכלי נירוסטה האלה לאוכל ולמים שלו ומברשת לשיער זה עוד איזה שלושת אלפים שקל, ואז רק מתחילים. וצריכים לדאוג לו לאוכל, אבל סופר פוד, כי הוא חייב לאכול את הדה בסט של הדה בסט, ומה עם איזה קינוח דל קלוריות, ומה עם זה שפעם בשלושה שבועות חודש צריך ללכת למספרה ולעשות לו מקלחת ותסרוקת וציפורניים וזה לפני שאני בכלל מדבר על פריצות דיסק למיניהן. ויש טיפולים אצל וטרינר וכדורים נגד תולעים וכל מה שאתם רוצים וזריקות נגד כלבת. זה הרבה כסף, וכל זה בתקווה שהוא הולך להיות איתי איזה עשור לפחות.

אז מהחומוס הביתה הספקתי לחשב שמדובר בהוצאה כוללת של בערך מאה אלף שקל. וזה עוד הסנריו הסולידי. כי יש גם את סצנת קניית הכלבים, שזו סצנה הזויה שתורמת לגלגל הרוע האנושי כמעט כמו פשעים שידועים לנו. כאילו, אני באמת חושב שלקנות כלב ולא לאמץ כלב זה סוג של פשע. ויש לי חבר, אגב, שקנה כלב לא מזמן. ושדרשנו שייתן את הדעת על זה וישכנע אותנו שהוא איש תקין, הוא אמר שבת הזוג שלו אלרגית לכלבים ושהם קנו כלב היפר – אלרגני, כאילו זה מלפפון.

• הבובות הפופולריות מסוכנות לילדים: משרד הכלכלה מזהיר משימוש בבובות LABUBU
• ביטוח לאומי דיגיטלי: לנצח את הבירוקרטיה מהספה
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• העלימו רווחי קריפטו בעשרות מיליונים - כך חוקרי רשות המסים...

בכל מקרה, כשהגעתי הביתה שקעתי במחשבות על הנושא. שמתי בצד את המחשבות על איך נראים בכלל החיים של הכלבים פה בתל אביב, כשרוב הדירות בקושי מתאימות לבני אדם, ולכלב, סביר להניח, אין מרפסת או חצר או חלל עצום שהוא יכול להתרוצץ בו, ושלפעמים, כשאני מפלרטט עם הרעיון של לאמץ כלב, אני מסתכל על הדירה שלי וחושב שזה צער בעלי חיים כן לאמץ אחד. אלו לא חיים בשבילו. ואז חשבתי על העניין של הכסף.

ברור שבא לי כלב. אבל גם ברור שאין לי כסף לזה. וברור גם שלרוב מי שיש כלב, אין כסף לזה באמת. ואז הבנתי את הדבר הפשוט, שתמיד ידעתי, וזה שלכל אחד יש הרבה רצונות, ותמיד או כמעט תמיד הרצונות האלה נתקלים בבעיה, ושתמיד יש רצון שהוא הריבון. רצון שהוא מעל השאר. וכנראה שכל אדם שאני רואה מסתובב עם כלב, החליט שזה חשוב לו יותר מדברים אחרים. וככל הנראה הוא רוכב על אופניים ולא על אופנוע, למשל. וככל הנראה הוא מבשל בבית במקום לצאת למסעדות, למשל. וקינאתי בהם. קינאתי בהם והבנתי שאני עוד לא הבן אדם שהכלב שלי חושב שאני.

כסף ואני - מונולוגים של נמרוד סופרין, בן 29, גר בתל אביב. סופר - לכל המונולוגים