ב-9 באוגוסט 1173, החלה בעיר פיזה שבאיטליה בניית מגדל פיזה המפורסם. מניחי אבן הפינה לא שיערו בנפשם שגם הנכדים של נכדיהם יעברו לעולם שכולו טוב עוד לפני שהפרויקט יסתיים, כיוון שבניית המגדל הושלמה כ-200 שנה אחר כך בשנת 1372. הסיבות לעיכובים היו רבות, בין השאר מלחמות, קשיים טכניים שגרמו לשיפוע המפורסם, ואולי, הפרויקט היה פשוט יומרני מדי?  פרויקטים מפורסמים אחרים בהיסטוריה לא נמשכו כל כך הרבה זמן, אבל לא מעט מהם ארכו עשרות שנים. הטאג' מאהל לדוגמה נבנה במשך 22 שנה. ולא רק בעולם העתיק, המקדש הלבן בתאילנד שהחל להיבנות בסוף המאה ה-20 צפוי להסתיים רק בשנת 2070. כמובן, שלא רק פרויקטים דתיים לוקחים הרבה זמן. פרויקט הרכבת הקלה בתל אביב, לדוגמה, נידון בערך מתקופת קום המדינה. המכרז לקו האדום לרכבת הקלה התפרסם עוד בשנת 2001, הפרויקט עצמו התחיל רק בשנת 2015, לאחר אין סוף תכנונים קודמים שבוטלו או נדחו. כעת, בשנת 2023, טרם יצא מהתחנה הראשונה אף קרון עמוס בנוסעים.    מה גורם לפרויקטים ציבוריים (או פרטיים) גדולים להימשך זמן רב מדי, להתמסמס ולהפוך לעיתים לפילים לבנים או לגרום לטרדה לתושבים המקומיים או למעמסה תקציבית במשך שנים רבות? לעיתים מדובר בתכנון לקוי, בעיות תקציביות שצצות, עיכובים לא צפויים וכדו'. כל אלו ועוד יכולים לעמוד למכשול בפני פרויקטים כאלה, אולם לעיתים נראה שהבעיה היא שמראש היומרה והשאיפה לא ריאליות. לפי הפתגם האויב של הטוב הוא המצוין. אם המתכננים מתיימרים ליצור את המקדש היפה בעולם שראוי יהיה לגדולתו של הבורא הכל יכול, או ליצור את מערכת הרכבות המושלמת שתגיע במהירות וביעילות לכל נקודה בעיר, הם ככל הנראה יתקלו בקשיים שמעבר ליכולת ההתמודדות שלהם. לפעמים ההבדל בין טוב למושלם הוא עשרות שנים של כאוס ותקציבים שיוצאים משליטה. בפרשת השבוע אנו מתחילים לקרוא על פרויקט לאומי שבנייתו ארכה כ-6 חודשים והוא תוכנן ובוצע בצורה מושלמת.   בחלק האחרון של ספר שמות, אותו נתחיל לקרוא בשבת הקרובה, מתוארים במשך ארבע וחצי פרשות תכנון ובניית המשכן וכליו. שתי הפרשות הראשונות – תרומה תצווה, וחלק מפרשת כי תשא מוקדש לצווי, כלומר להוראות שמשה מקבל ביחס לפרויקט שניצב לפניו, ושתי הפרשות האחרות בספר, ויקהל ופקודי מוקדשות לתיאור הביצוע בפועל. זהו אחד הנושאים בתורה שתופסים הכי הרבה נפח מבחינת מספר הפסוקים והפרשות העסוקות באותו נושא, מה שמדגיש את חשיבות המשכן (ומאוחר יותר המקדש) ביהדות.   בתיאור, וגם בביצוע, בולטים מאד הסדר והתכנון מראש. השלב הראשון מוקדש למימון שהתבצע באמצעות תרומות, החלק השני מתאר את תכנון הפרויקט לפרטי פרטים, החל מהכלים השונים, דרך המבנה עצמו ועד בגדי הכהנים והכנת החומרים השונים שישמשו בעבודת המשכן. בחלק השלישי שמופיע כבר בפרשת כי תשא מודש למינוי מנהלי הפרויקט – בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך שניהלו את הפעילות וגייסו את "כל חכם לב" שיצטרף למלאכה. רק לאחר כל התכנון המדוקדק והמפורט - מימון, תכנון ומינוי מנהלים - מתחיל הביצוע בפרשות האחרונות שבספר. אין הכוונה שהסדר חייב להיות דווקא באופן הזה של מימון, תכנון ומינוי מנהלים, אלא ששלושת החלקים נצרכים, ושיש לבצע תכנון מפורט ומסודר לפני שניגשים לביצוע המלאכה - כל פרויקט לפי עניינו וצרכיו. הנקודה אולי החשובה ביותר להדגיש היא, שהפרויקט היה בגבולות היכולת. למרות שהפרויקט נשמע במבט ראשון כמו משימה בלתי אפשרית – לבנות משכן לבורא האינסופי, מתברר שהדרישה בפועל הותאמה ליכולות. על הפער הזה, בין מה שהיינו מצפים שיהיה ראוי לבורא, לבין מה שנצטווה משה בפועל, מצביע מדרש מעניין שמדבר על החששות של משה רבינו לפני תחילת הפרויקט:    רבי יהודה בר סימון אמר: שלשה דברים שמע משה מפי הגבורה, ונבהל ונרתע לאחוריו. בשעה שאמר לו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אמר: "רבונו של עולם, הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך?" אמר לו: "משה, לא כשם שאתה סבור, אלא עשרים קרש בצפון, ועשרים בדרום, ושמונה במערב, ושמונה במזרח, ואצמצם שכינה שלי ואשכון ביניהם". וכתיב, ונועדתי לך שם ודיברתי". המדרש מתאר את הדאגה של משה רבינו מגודל הפרויקט שנועד כביכול לשמש בית לקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. המדרש משתמש לתיאור החשש בפסוק שמופיע מאוחר יותר בספר מלכים בתפילת שלמה המלך כאשר הלה סיים לבנות את בית המקדש. אז אמר שלמה: "כי האמנם ישב אלוקים על הארץ? הנה השמיים ושמי השמיים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי". כלומר, אין מטרת המקדש באמת לשמש כבית לאלוקים, משימה בלתי אפשרית במושגים אנושיים, לכן גם אין שאיפה לעשות משהו גרנדיוזי שידרוש עשרות שנים של בניה ויחנוק כלכלית את העם. באותו אופן, אלוקים עונה למשה על חששותיו: "לא כשאם שאתה סבור", כלומר אל תנסה לחשוב מה מתאים וראוי לאלוקים, מהו ה"מושלם", אני מסתפק במטרה ריאלית בהרבה. הפרויקט תותאם למידותיו של הבונה – עשרים קרש בצפון, עשרים בדרום וכו' (המידות של המשכן).   באופן דומה ממשיך המדרש: וכשאמר לו צו את בני ישראל את קרבני לחמי , אמר משה: "רבונו של עולם, אם מכניס אני כל החיות שבעולם וכל הבהמות אין בהם העלאה אחת, ובכל העצים שבעולם אין בהם הבערה אחת"... כלומר, איך אפשר "להאכיל את הבורא ולהעניק לו את לחמו? אותו חשש ממשימה הגדולה על מידותיו של בן אנוש. ממשיך המדרש: אמר לו: "משה, לא כמו שאת סבור, אלא את הכבש אחד תעשה בבוקר, ולא שנים בבת אחת, לפי שאין לפני אכילה ושתיה".    לאחר דוגמה נוספת לחשש מסוג דומה, המדרש מסיים במילים: "אין הקדוש ברוך הוא בא בטרחות עם ישראל. כששמע משה כך, אמר: "אשרי העם שככה לו". גם עם ישראל התגייס בחדווה לבניית המשכן ותרם מכל הבא ליד והתגייס למלאכה שהסתיימה במהירות שיא. עם ישראל צווה על המשכן למחרת יום הכיפורים, וחנוכת המשכן נחגגה בא' ניסן. על פי המדרש הבנייה בפועל הסתיימה עוד קודם לכן בכ"ה כסליו, וחנוכת המשכן נדחתה בכמה חודשים.  את אותו עיקרון יש ליישם גם גם ברמה האישית אינדיבדואלית: פרויקטים שדורשים טוטליות שסוחטת מהאדם את כל כוחותיו באופן מוחלט נוטים להיכשל. אפילו אם המטרה היא נעלה או חיונית, יש להיזהר משאיפה לפרפקציוניזם שמרחיק את האדם ממטרותיו הריאלית