"זכות האדם לקניין היא הזכות ליהנות מנכסיו ולהתנהל עימם באופן שרירותי וללא כל התחשבות באנשים אחרים באופן נפרד מהחברה, זוהי הזכות לאנוכיות". כך כתב קארל מארקס בחיבורו "לשאלת היהודים" שפורסם בשנת 1844. במניפסט הזה הביע מרקס את סלידתו מתפקיד הרכוש הפרטי בחברה, שכן, לדעתו, האדם כיצור חברתי צריך לעבוד ולייצר בשיתוף פעולה, ולכן להיות גם שותף בבעלות על הדברים. הזכות לקניין הופכת לדעתו למכשיר לשיעבוד בו משתמשים בעלי ההון כדי לנצל את המעמדות החלשים, לכן יש להילחם בזכות הקניין עד כמה שניתן. 

>>> לכל טורי פרשת השבוע

כ-70 שנה קודם לכן כתב אדם סמית' את הדעה ההפוכה, התומכת בזכות הקניין ורואה בו אבן פינה בהתפתחות האנושות וברווחת הכלל: "כל פרט עמל כדי להגדיל את רווחיה של החברה ככל יכולתו. הוא אינו מתכוין לקדם את עניין הציבור, ואף אינו יודע באיזו מידה הוא מקדם אותו... באמצעות רדיפת עניינו הוא, הוא לעיתים קרובות מקדם את עניינה של החברה ביותר יעילות מאשר אילו התכוון לקדמה". זכות הקניין אמנם נובעת מאנוכיות גם לפי סמית, אולם האנוכיות הזו היא זו שמקדמת את האנושות בצורה היעילה והטובה ביותר, ועל כן יש לשמור על זכות הקניין מכל משמר. 

ברוב העולם התרבותי והדמוקרטי הוויכוח הזה הוכרע מזמן, וזכות הקניין הוכרזה כאחד מזכויות האדם במסמכים מכוננים שונים, החל מהצהרת זכויות האדם של האספה המכוננת הלאומית בצרפת בשנת 1789 ועד "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" של עצרת האומות המאוחדות בשנת 1948. גם בישראל הזכות לקניין נקבעה בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, אך הייתה מעוגנת בחוק הישראלי עוד לפני חוק היסוד הזה. 

ביהדות הזכות לקניין היא אחת ממושכלות היסוד שאינן צריכות ראיה. הביטוי הברור שלה מופיע בפרשתנו בדיבר השמיני: "לא תגנוב", אמנם פרטיה מתפרשים ומתפרטים בפרשה הבאה, פרשת משפטים ובמקומות רבים נוספים בתורה ובספרות חז"ל. מסכתות שלמות עוסקות ביחסים הממוניים בין הבריות, כשהנחת היסוד היא שיש לכבד בצורה מלאה את הרכוש הפרטי של האדם. ההלכה מתייחסת לרכוש באופן רציני ודווקני, ומקפידה על קוצו של יוד בכל הנוגע לזכות של האדם על ממונו שהושג בדין, על החיוב לפצות אותו על פגיעה כלשהי בממונו, והאיסור המוחלט לפגוע בזכות הזו. 

• ״תמיכה ותגמול לאנשי המילואים ולמשפחותיהם - משימה ראשונה במעלה"
• מתגייסים למען המילואימניקים: הקרב על הזכויות מגיע לישורת האחרונה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

הדבר בא לידי ביטוי במשנה בפרקי אבות: 

לא רק שאסור לך לפגוע במה שלא שייך לך, בזכות הקניין של חברך, אסור לך אפילו לחמוד זאת בלבך. זהו איסור יוצא דופן האוסר על דברים שבלב ועל תשוקות טבעיות של האדם שרואה וחומד מה שרואות עיניו. את השאלה המתבקשת על האיסור מנסח רבי אברהם אבן עזרא: "אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה. איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו, כל מה שהוא נחמד למראה עיניו?". כלומר, מה יעשה אדם שרואה משהו והלב חומד? וכי יכול אדם לשלוט במה שהוא רוצה בעומק ליבו? 

התשובה של האבן עזרא היא כן מהדהד - אדם יכול לשלוט בתשוקותיו ולבערם מליבו, אך הדבר כרוך בעבודה עמוקה על התודעה. אומר האבן עזרא שכשם שאדם לא מתאווה לאימו אפילו אם היא היפה, שהרי ברור לו כשמש בצהרי היום, והדבר מוטבע בתודעתו בצורה העמוקה ביותר, שאין שום היתכנות למערכת יחסים רומנטית איתה חלילה, הרי שבמצב תודעה כזה החמדה כלל לא מתעוררת בלב. לדבריו, כך צריך כל אדם לפתח את תודעתו ולהטמיע בליבו שזכות הקניין של חברו כל כך עוצמתית עד שלא יעלה על הדעת אפילו לחמוד בסתר הלב בדבר שאינו שלך. כך מנסח רבי עובדיה ספורנו את הרעיון הנ"ל: "יהיה הדבר אצלך לנמנע גמור (כלומר, דבר בלתי אפשרי), כי הנמנע לא יחמדהו הטבע כלל". כאשר ברור לאדם לחלוטין שדבר מסויים נמנע ממנו הוא לא חומד אותו. 

ההקפדה הגדולה על איסור חמדה, אפילו בלב, נובעת מההבנה שכיבוד זכות הקניין הוא אחד האתגרים הקשים שעומד בפני האדם. דווקא בגלל התחושה שאולי זה לא הוגן ולא ראוי שלשני יהיה יותר מאשר לי. גם לי "מגיע". תחושת ה"מגיע" והתשוקה לממון עלולים להכשיר מעשים פסולים של גזל ואפילו גרוע מכך. כך מסביר הרמב"ם את הסיבה לאיסור לא תחמוד, כאיסור מקדים שלא יבוא האדם לאיסורים חמורים יותר: "התאוה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל, שאם לא רצו הבעלים למכור אף על פי שהרבה להם בדמים והפציר ברֵעים (כלומר,ניסה לשכנע אותם למכור), יבוא לידי גזל שנאמר (מיכה ב', ב) "וחמדו שדות וגזלו". ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו לגזול, יבוא לידי שפיכות דמים...". 

הטמעאת זכות הקניין והכבוד לרכושו של הזולת באה לידי ביטוי בעשרת הדיברות ומהווה אתגר אמיתי בפני האנושות, שעוד לא השתחררה לחלוטין מרעיונות הרסניים הנובעים מכוונות טובות מדי, כמו "שלי שלך, שלך שלי". 

לקריאה נוספת: