בראשון לספטמבר תפתח שנת הלימודים. או לא. עד אז נמשיך לקבל מידע מפה ומשם על המשא ומתן בין האוצר ומשרד החינוך להסתדרות המורים, הכפשות, חשיפות נתונים וקמפיינים משחירים. קשה לזכור תקופה בה היה שקט בגזרת החינוך שכמו משרד הבריאות ומשרד הביטחון מדובר בבור שחור ששואב אליו מילארדי שקלים ומפיק תוצאות שנויות במחלוקת ומוכתמות באינטרסים.

אבל ישנם שני גורמים נסתרים שיכולים להופיע ולהפוך את המאבק על תנאי ושכר המורים לתהליך שיש לו סיכוי להביא שינוי משמעותי לטובה. אחד מהם הוא הקמתו של ארגון עובדים חדש בידי המורים הצעירים והשני הוא השבתת מערכת החינוך בידי התלמידים.

כבר בשנת 2006 קם אה"ל - ארגון המתמחים לרפואה מרשם (ע"ר) עקב חוסר שביעות רצון מתמחי הרפואה מהטיפול של הר"י, ההסתדרות הרפואית בישראל, בענייניהם. הארגון תפס תאוצה בשנים האחרונות סביב קיצור תורנויות המתמחים (יש לקרוא למשמרת של 26 שעות בשמה – עבדות) והיום הוא ניצב בעימות חזיתי נושא פירות עם הר״י על ייצוג המתמחים וקביעת תנאי ההעסקה שלהם. למזלם של המורים הצעירים הקמתו של ארגון מרשם מרחפת מעל הסתדרות המורים במאבק הנוכחי ואם הסתדרות המורים לא תספק למורים הצעירים תנאים נאותים, שכר נאות, ואופק, יקום ארגון עובדים חדש שייצג אותם.

אבל זה גוף שיתעסק בפני השטח ולא בבעיה העמוקה שדורשת טיפול – חוסר הרלונטיות של מערכת החינוך הנוכחית והאופן בו היא מחזקת ומעמיקה פערים בחברה הישראלית. בשביל זה צריך להגיע הברבור השני ולשבור את לוח המשחק.

• האוצר: הושג מתווה סופי עם הסתדרות המורים
• "שרי החינוך באים והולכים ובשביל שלא תהיה שביתה הם נותנים עוד כסף"
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

מערכת החינוך תמיד היתה פטרנליסטית ורדודה שעוסקת במרדף אחרי היעדים של שלשום ומשרתת את השלטון הנוכחי בכל תקופה ע״י שכתוב תכנים והצבת בעלי תפקידים בעמדות שמאפשרות הזרמת כספים לקבוצות לחץ.

במאבק על הזרמת תקציבים, שכר, תנאים ומילת הקסם הנוכחית (הייטק) השיח בין משרד החינוך והאוצר עם הסתדרות המורים נעשה מעל ראשם של הילדים שנשארים מחוץ לתמונה. הם מהווים רק מספר שמייצג תקציב שניתן להעבירו ממקום למקום כדי לשרת מטרה. אלה הילדים שלנו וקולם אינו נשמע. מדוע?

קודם כל כי אנחנו עצמנו לא רואים אותם. הם נשארים חסרי זכות הצבעה ובחירה עד גיל 18, כאילו שבגיל 18 ויום פתאום מונחתת עליהם יכולת לקיחת אחריות כמתת אל. וכשאין לאדם זכות הצבעה, אף מפלגה לא תקשיב לך ולא תנסה לשנות את התנאים שלך לטובה. אז המפלגות מדברות אל ההורים שבמקרה הטוב, כמו המורים הותיקים, כבר שכחו מה זה להיות צעיר ונטול כוחות ובמקרה הגרוע, כמו הרופאים הותיקים, מסתכלים על תקופת אין האונות בנוסטלגיה ומהללים את החישול שהיא מביאה איתה. אבל זה לא חישול, זו התעללות שמייצרת אפתיות.

• הונאה שיטתית נגד ביטוח לאומי בהיקף מיליונים - כך עבדה השיטה
• כמה יעלה אייפון 17?
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?

הילדים שלנו רואים מולם עולם כאוטי, תנודתי בו שום דבר לא בטוח יותר. הם רואים מידע וידע שנמצאים במרחק נגיעה ומורים והכשרות שלא עומדים בקצב. הם רואים מערכת פוליטית תנודתית ולחיצה, הם רואים את ההורים שלהם והמחנכים מדברים על מוסר וסבלנות וכבוד ויחד עם זאת לא מצליחים ליישם את העקרונות האלה בעצמם. הם בעיקר רואים מוסדות חינוכיים שתפקידם העיקרי הוא להיות ביביסיטר ולהחזיק אותם במסגרת עד שיגיע זמן הצבא. הם רואים מערכת שבאה לחנך אותם והיא לא מחונכת בעצמה.

הם רואים מערכת שמתווכחת על לימודי ליבה, דת, אמונה אבל בבסיס הויכוח נמצאת הדרך הכי טובה להנפיק אזרח שתורם לתמ״ג או תורם לתקציב המפלגה (מצביע). מערכת שמחליטה עבורם מה הדבר הכי נכון להיות, שמנווטת אותם למקצוע הנכון אבל לא שואלת לרגע מי הם רוצים להיות. 

הם רואים מדינה שממיינת בין ילדים לפי מוצא ושפה וצבע עור, מדינה שיש בה ילדים שווים יותר ושווים פחות, שמפלה כלכלית בין ילד בחינוך סמי-חילוני, לילד בחינוך דתי לילד בחינוך חרדי והרחק מאחור נמצא הילד הערבי.

למורים שלהם אין את היכולת לעמוד בקצב המידע אבל הם נדרשים לעשות זאת במקום להידרש להיות בני אדם, עזר לילדים שמחפשים את דרכם, מלווים מעודדים בהתמודדויות פיזיות, מנטליות, רגשיות ואמוניות. מורים שצריכים להנפיק ילדים בוגרי בגרויות בעולם בו אף אחד לא יודע מה יהיו הכישורים המבגרים של מחר.

זאת מערכת שהגיע זמנה להשתנות מהיסוד ורק הילדים שלנו יכולים לשנות אותה באמת ולשאול את השאלות במקום להנפיק תשובות נדושות:

מדוע יש צורך בבגרויות אם אפשר ללמוד לתואר ראשון ולבחור מה ללמוד כבר מגיל 16?

מדוע יש צורך להופיע כל יום בכיתה אם אפשר גם ללמוד מהבית?

מדוע יש לנו כל כך מעט בחירה בין אסכולות בתי הספר, מגמות ומוסדות הלימוד ומי זה שקבע עבורנו מה אנחנו צריכים לדעת?

האם בעולם שמשתנה תדיר ניתנים לנו הכלים להתנהל בגמישות ולסמוך על עצמנו?

האם אנחנו זקוקים למורים, שאומרים לנו מה לעשות, מה לדעת, כיצד לנהוג או אולי תפסנים בשדה השיפון שמאפשרים לנו התנסות, שגם רואים את המתקשים, המוזנחים, הקורבנות של ההורים, הפגועים חברתית, הזקוקים להצלה?