לאחרונה ניסו באוצר להוריד מכסי מגן על תוצרת חקלאות והחקלאים נזעקו ולבסוף הצליחו לקצץ מאד את הרפורמה. סביב הנושא עלתה שוב השאלה, האם מדינה צריכה להגן על הייצור המקומי ולחשוש מגורמי חוץ שיגזלו מהיצרנים המוקמיים את פרנסתם? מלבד הדיון על "עצמאות תזונתית", כלומר החשש לאספקה במצבי חירום שיש לדון בנפרד עד כמה הוא אמיתי, ועד כמה חסימת יבוא באמת תורמת לעצמאות תזונתית, עולה השאלה גם ביחס לעושר הלאומי. האם כדי להגדיל את השפע במדינה ראוי לעודד ייצור מקומי דווקא ולחשוש מתחרות ומפתיחות כלפי ארצות אחרות? זוהי כמובן שאלה מורכבת שאין לגביה אחידות דעים, אך נדמה שפרשת השבוע יכולה להעניק לנו מבט נוסף, אם כי חלקי, על הנושא של היחסים הכלכליים המועילים יותר בין האומות.

בפרשת השבוע נתקל עם ישראל באיום חיצוני מצד בלק מלך מואב שקורא לבלעם לקלל את עם ישראל כדי להילחם בו אחר כך "לכה נא ארה (קלל) לי את העם הזה כי עצום הוא ממני, אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ". מדוע רוצה בלק להילחם בישראל?

עם ישראל לא התכוון כלל לכבוש את מואב, ונראה שהדבר היה ידוע לבלק עצמו, שכן הוא יכול לראות בכל תקופת הזמן הזו שעם ישראל לא פנה כלל לכיון מואב ונשאר מעבר לגבול. החששות של בלק ככל הנראה היו יותר כלכליים מאשר ביטחוניים, כך לפחות לפי חלק מהפרשנים, וכפי שעולה ההפסוקים המתארים את חששו של בלק ושל עמו מפני ישראל:

מהו החשש שקהל ילחך את הסביבה כלחוך השור את עשב השדה? מפרש רבי יצחק בן יהודה הלוי (המאה  ה-13) בספרו פענח רזא: "כלומר פשיטא (ברור) שלא יעשו לנו מאומה להילחם בנו מצווי "אל תצר את מואב" (ה' צווה את ישראל לא להילחם במואב כלל), אלא שישחיתו את כל יבוא הארץ ותבואות שדינו שסביבות העיר ויאמרו ימותו ברעב מאליהם". באופן דומה מסביר הרשב"ם (נכדו של רש"י, 1085 – 1158): "ילחכו: כל התבואות וכל מיני אוכלין".

• הממשלה מקדמת שינוי בחוק שיפתח את הטבת המכס גם ליבואנים מקבילים
• רוצים לדעת כמה האינפלציה האמיתית במדינה? תסתכלו על הנתון הזה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

האמנם התכוון עם ישראל לגנוב ולשדוד את תבואותיהם של בני מואב? ניתן לומר בוודאות שלא. ראשית, גם אם היה חשש כזה בהתחלה, הרי מדובר על תקופה ארוכה שבה לא התרחשו מאורעות מעין אלו. כמו כן, כשעם ישראל פונה לאדום, השכנה הדרומית של מואב, ומבקש ממנו לעבור דרך ארצו בדרך לארץ ישראל הוא מבקש לעבור בארצו מבלי לעשות נזק כלשהו: "נעברה נא  בארצך לא נעבור בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר". באופן דומה כשעם ישראל פונה לשכנה הצפונית יותר, שבטי האמורי בראשות סיחון, הוא פונה באופן דומה ואומר: "אעברה בארצך לא ניטה בשדה ובכרם לא נשתה מי באר" - כלומר לא נעשה שום נזק.

.

אם זה כך, שוב ניתן לשאול ממה חשש כל כך בלק? סביר להניח שהמידע עבר בין העמים השכנים בדרך כזו או אחרת, וסביר להניח שבלק ידע וראה שאין בכוונת ישראל להילחם בו ושאין בכוונתו לשדוד אותו, כפי שהצהיר ישראל באופן ברור לשכניו השונים וכפי שהוכיחו מעשיו. 

ניתן להבין שהחשש של בלק ובני מואב לא היה שעם ישראל יגנוב וישמיד את התבואות במעבר בדרכו לארץ ישראל, אלא מכניסה של גורם אזורי חזק שיצור מאבק ותחרות על המשאבים האזוריים ויהווה תחרות בשוק הבינלאומי באזור הים התיכון. "ילחכו הקהל את סביבותינו" אומרים מואב, לא אותנו. ומה בכך שילחכו את סביבותיכם? כמובן, הם ישמידו את המשאבים, הם ישאירו אותנו מבודדים וללא מקורות הכנסה ויתחרו בנו ויקטינו את ההכנסות שלנו.

• הבובות הפופולריות מסוכנות לילדים: משרד הכלכלה מזהיר משימוש בבובות LABUBU
• ביטוח לאומי דיגיטלי: לנצח את הבירוקרטיה מהספה
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• העלימו רווחי קריפטו בעשרות מיליונים - כך חוקרי רשות המסים...

כך ניתן להבין את המטאפורה של "כלחוך השור את עשב השדה". אומר רש"י: "כל מה שהשור מלחכך אין בו סימן ברכה". ובפרוש דעת זקנים מסביר: "מתוך שאין לו שיניים למעלה ואינו יכול לחתוך את העשבים כמו סוס וחמור וכחו גדול, עוקר העשבים והשרשים". השור לא רק אוכל את העשב אלא עוקר אותו מהשורש ובכך מכלה אותו ולא מאפשר לו לצמוח מחדש. כלומר, אין פה רק שימוש במשאבים מתחדשים אלא כילוי המשאבים באופן שלא מותיר לאחרים מקום.

נחזור רגע לבקשה של ישראל מאדום לעבור דרך ארצו. לאחר הסירוב הראשוני עם ישראל משדרג את ההצעה "במסילה נעלה, ואם מימיך נשתה אני ומקני ונתתי מכרם". כלומר, עם ישראל מציע לא רק מעבר ניטרלי ללא נזק, אלא יחסי סחר וגומלין בין שני העמים שייצרו הכנסות לאדום. היחסים ביננו, אומר עם ישראל, וההימצאות שלי באזור יקנו לך יתרונות כלכליים באמצעות סחר ושיתוף הפעולה. אתה רק תרוויח מהקיום שלי באזור. אך אדום מסרב גם לכך, מחמת שנאה לישראל או פשוט חוסר הבנת היתרונות של שיתוף פעולה כלכלי בין אומות.

גישה דומה לגישת עם ישראל אנו מוצאים בספר בראשית בדבריו של חמור ושכם בנו כשהם מנסים לשכנע את בני עמם לעבור ברית מילה על מנת לכרות ברית עם בני יעקב (אם כי שם מדובר היה בתרמית): "האנשים הללו שלמים הם איתנו, וישבו בארץ ויסחרו אותה, והארץ הנה  רחבת ידים לפניהם" (בראשית לד, כא). אומרים חמור ושכם לבני עמם: אמנם בני יעקב הם זרים ובאו במחוץ, אבל לישיבה שלהם ביננו ושיתוף הפעולה איתם מקנה לנו יתרונות. הארץ היא רחבה וכדי למצות את האפשרויות שהיא מספקת כדאי לשתף פעולה וליצור סחר משותף.

ניתן לומר, אם כן, שיש פה שתי גישות שונות בנוגע לפיתוח הכלכלה בראיה אזורית. לפי גישת בלק יש סך נתון של משאבים ותועלת שניתן להפיק בחבל ארץ מסוים, ולכן אחד יבוא בהכרח על חשבון השני, כמו שור שאוכל ומכלה את המשאבים. לעומת זאת גישת חמור ושכם, וגישת עם ישראל בפנייתו לאדום היא שאדרבה שיתוף הפעולה יגלה שיש עוד משאבים ועוד שפע שניתן להפיק מהמקום, ודווקא שיתוף הפעולה שידגיש את היתרונות של כל צד יביא שפע גדול יותר לכל השותפים. הויכוח הוא האם צריך לחלק את העוגה הנתונה, ולכן כל אחד יחטוף ככל יכולתו, או שמא אפשר להגדיל את העוגה באופן שכולם יוכלו לקבל יותר.

בהמשך הסיפור, בלעם נשלח לקלל את ישראל וה' שם בפיו ברכות. אחת מהן היא "כנחלים נטיו כגנת עלי נהר, כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים". הנחל והנהר אליהם מושווה עם ישראל שופעים  ומשקים את סביבותיהם. לידם יכולים לגדול גינות וארזים בשפע מבלי להילחם על מקורות המים. עם ישראל לפי ברכתו של בלעם הוא כמו נחל שיזרום ויביא ברכה לאזור כולו ולא כמו שור שמלחך את כל העשב. כלומר הגישה הנכונה שמביאה ברכה היא פתיחות ושיתוף פעולה.

פתיחות לסחר חופשי נובע מההנחה שהתחרות היא לא על משאבים מוגבלים אלא שישנם יתרונות לכל מקום ומקום, ובמקום לחשוש משיתוף פעולה שיביא לניצול היתרונות היחודיים של כל מקום ומקום יש להיפתח אליה. יש להבין שאם תעשיה מסוימת תיפגע אחרת שבה יש לאותו מקום יתרון תחרותי, לפי תרבות הארץ ואופי אנשיה או נתוניה הטבעיים. אם לדוגמה זול יותר לייצר טקסטיל בירדן (מואב של פעם) עדיף שייצרו אותו שם ובמקום תעשיית הטקסטיל תצמח תעשיית הייטק או תעשייה אחרת שתביא לידי ביטוי את היתרונות הייחודיים של המקום הזה לעומת ירדן.

קשה להסיר חשדות דעות קדומות ושנאה בין עמים, הן במישור התרבותי או הדתי, וגם לא מעט במישור הכלכלי. אולם גם בזה וגם בזה דווקא שיתוף פעולה ופתיחות יכולים להביא יותר שפע  לכולם מאשר חששות וסגירות. ורק דוגמה קטנה מהזמן האחרון: שיתוף הפעולה בין ישראל ומצרים בנושא הגז, עשוי להפוך את שתי המדינות לספקיות גז לאירופה. זו קפיצת מדרגה גדולה בפעילות שלא היתה מתאפשרת בגישה של בדלנות ותחרות.