עובדות וטענות:

המערערת, בת 86, היא אלמנתו של גמלאי קואופרטיב "אגד", אשר נפטר ביום 26.2.05 (להלן: המנוח). המערערת והמנוח נישאו בשנת 1946, וחיו יחדיו כארבעים שנה. ב-1977, כתשע שנים בטרם הפסקת חייהם המשותפים, פרש המנוח לגימלאות. ב-1986 נפרדו השניים, וחיו בנפרד עד יום מותו של המנוח ב-2005. בני הזוג מעולם לא התגרשו, אך קיימו ביניהם הליכי בוררות לצורך חלוקת הרכוש, והליך משפטי בעקבותיהם. בפסק הבוררות נקבע, כי על המנוח להבטיח לאשתו את כל זכויותיה כאשת חבר "אגד" על כל ההטבות המובטחות לאשת חבר, וכן לספק לה את כרטיס הנסיעה החופשי בקווי אגד ולחדשו, וכן לספק כל טובת הנאה המוקנית ע"י אגד לאשת חבר. הוא הדין להבטחת זכויות הפנסיה שלה, אם חלילה ילך לבית עולמו.

סעיף 42(א) לתקנון המשיבה, קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ, זיכה אלמנה שנישאה לחבר לפחות 10 שנים לפני שהתחיל לקבל גמלת זקנה, בקצבה חודשית של 60% מהקצבה שהיה מקבל אילו נשאר בחיים. התקנון קבע, כי אלמנה הזכאית לפנסיית שאירי פנסיונר היא "מי שהייתה אשתו החוקית של החבר בשעת מותו". ואולם, נוכח הקשיים החמורים בקרנות הפנסיה הותיקות, ובהן זו של אגד, והיחלצות הממשלה לעזרתן, הוסף ביום 1.8.03 פרק 15 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), שעניינו תכנית הבראה לקרנות הפנסיה הותיקות, הגרעוניות. בין היתר נקבע, כי המפקח על הביטוח יערוך תקנון אחיד לכל הקרנות הגרעוניות, ותקנון זה יחליף את תקנות הקרנות – כפי שאכן אירע.

בהוראות התקנון האחיד שונתה בהמשך הגדרת המונח אלמנת פנסיונר, ונקבע כי היא "בת זוגו של פנסיונר ביום בו נפטר ובלבד שנתקיימו בה אחד משני אלה: הייתה לבת זוגו של הפנסיונר לפני חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה, וגרה עמו במשך לפחות שנה אחת רצופה עד היום בו נפטר; או היתה לבת זוגו של הפנסיונר לאחר חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עמו במשך לפחות שנתיים רצופות עד ליום בו נפטר, ובלבד שביום בו נפטר הגיעה בת הזוג לגיל קצבת זקנה". כן נקבע, כי לעניין תקופת המגורים תובא בחשבון גם תקופה שבשלה חויב הפנסיונר בתשלום מזונותיה של בת הזוג לפי פסק הדין של ערכאה שיפוטית מוסמכת. עינינו הרואות, כי השינוי הוציא מכלל הזכאות מי שלא גרה עם הפנסיונר בתקופת האכשרה, כמו המערערת דנא. התקנון האחיד נכנס לתוקפו באוקטובר 2003.

לאחר שנפטר המנוח לבית עולמו ביקשה המערערת לקבל מן המשיבה את קצבת השארים של המנוח, כמי שהיתה נשואה לו בעת מותו; ואין חולק כי לפי נוסחו הישן של התקנון היתה זכאית לה. בית המשפט קמא קבע, כי המועד הקובע לעניין הזכאות לקצבת שאירים הוא מועד פטירת המנוח, ולא יום פרישתו לגימלאות, שכן ביום פטירתו התגבשה הזכות לפנסיה. כן נקבע, כי קביעות פסק הבוררות באשר לזכויותיה של המערערת לפנסיה אינן בגדר חיוב במזונות, כדרישת הסיפא לסעיף החדש, ומקורן בראיית זכויות הפנסיה כחלק מהרכוש שנצבר בתקופת הנישואין. ככל שיש ממש בטענות המערערת כנגד שינוי הגדרת הזכאות לקצבת אלמנת פנסיונר, הדרך להשיג על כך היא על ידי תקיפת התקנון האחיד בהליך נגד המפקח על הביטוח. אף לגופם של דברים, צוין כי אין עילה לפסול את ההוראה הרלבנטית בתקנון, וכי שינוי הגדרת המונח "אלמנת פנסיונר" נעשה בסמכות, ומשיקולים ענייניים; וכי הוראות התקנון האחיד נועדו לפתור את תופעת הגירעון בקופות הפנסיה, דבר אשר חייב הטלת פיקוח על הוצאותיהן, וצמצום הזכאות לקצבה באופן שיהלום את יכולתן. על כך הערעור דנן.

דיון משפטי:

כב' הש' א' רובינשטיין:

שתי משוכות עלינו לעבור – האחת, עניינה בשאלה האם במזונות עסקינן, והאחרת עניינה בשאלה האם במהות ניתן לקבוע, שפסק הבוררות ופסק הדין של בית המשפט המחוזי בקיבוצם יחד מהווים פסק הדין של ערכאה שיפוטית מוסמכת.

בפסק הבוררות נאמר, בין היתר, כי "לא פסקנו לאשה מזונות וכן לא דנו בכל ענין הקשור למעמדם האישי, כיוון שאין זה בתחום סמכותנו ואף לא נתבקשנו לפסוק בנושאים אלה". בית המשפט המחוזי נתן תוקף לפסק הבוררות. לימים, ב-1994, פנה המנוח לבית הדין הרבני בבקשה לגירושין, ונשאלה השאלה האם ניתן להבטיח זכויות פנסיה בקרן הגמלאות של חברי אגד לגרושה; הקרן השיבה כי בהתאם לתקנות הקרן לא ניתן להבטיח זכויות כאלה. בהתאם, החליט בית הדין הרבני לדחות את תביעת הגירושין, בין היתר, בנימוק שאם תקבל המערערת גט, ייפגעו ההטבות המוקנות לה כאשת חבר אגד.

אכן, הביטוי "מזונות" משמעותו הרגילה היא דמי מחיה לבת זוג או לילדים, הנקבעים אם מכוח הדין האישי ואם מכח החוק. עם זאת, מושג המזונות לפי המשפט העברי כולל לא רק מזונות במובן הצר של המלה (אוכל) אלא גם את כל יתר צרכיה האמיתיים של האשה, כגון כסות, מדור, ריפוי וכדומה. במהות, משמעותם של מזונות היא איפוא דמי מחיה, כסף למחיה.

הבוררים לא פסקו למערערת "מזונות" במשמעם המשפטי הרגיל; אך מה מהותה של פנסיה, ובודאי ככל שהשנים חולפות והגיל מתקדם ועמו הצרכים הגוברים? האם אין משמעותה של הפנסיה אף היא מחייתו של אדם, מזונותיו במובנם הרחב, גם אם לא נפסקו מלכתחילה "מזונות" במובן ה"רגיל" של הליך שזה שמו? מן המפורסמות, כי משמעותו של מונח המופיע בדבר חקיקה עשויה להשתנות מחוק לחוק. כך גם בטקסט חוזי, וגם למילה בטקסט כזה, כבענייננו, תיתכן משמעות שונה בהקשרים שונים. במקרה דנא, סביר שהמלה "מזונות" בהוראות התקנון האחיד משמעה קצבת מחיה; גם קצבת הזקנה בה מדובר משמשת לאותה מטרה. ניתן לפרש איפוא "מזונות" במשמעות מרחיבה יותר מאשר "מזון" גרידא.

אמנם, לא היו אינדיקציות ברורות בשאלה האם קיבלה המערערת כספי מחיה מן המנוח במשך השנים, אולם גם אם לא קיבלה, אין בכך כדי לאיין את זכותה לקצבה, שזהו ההסדר שנקבע ביניהם משנפרדו לאחר שנים רבות של היות המנוח בגמלאות, והדעת נותנת כי מתקיני התקנון האחיד לא נתכוונו כי זה יהא פעלו. מכל מקום, משמדבר התקנון כאמור גם על הבאתה בחשבון, לצורך הגדרתה של אלמנת פנסיונר, של "תקופה שבשלה חויב הפנסיונר בתשלום מזונותיה של בת הזוג לפי פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת", ומשנמצא כי פסק הבוררות באשר לקצבה אושר בבית המשפט המחוזי (ועל תוצאותיו גם נסמך בית הדין הרבני), יש לראות את המערערת כזכאית לקצבה מכוח האמור, גם אם הוחרגו מפסק הבוררות מזונות במשמעות ה"רגילה". פסק הבוררות יחד עם הכרעת בית המשפט המחוזי, הם בסופו של יום ערכאה שיפוטית מוסמכת לעניין הסעיף בתקנון החדש.

על כן, זכאית המערערת לקצבת זקנה (שארים) מן המשיבה.

כב' הש' א' ריבלין:

אין לראות במערערת "בת זוג" של המנוח לפי ההגדרה שבנוסחו החדש של התקנון. וכי פסק הבוררות ופסק הדין בעניינה של המערערת, באשר לזכאותה העתידית לקיצבת שארים, מהווים "תשלום מזונותיה של בת הזוג לפי פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת" כנדרש בתקנון. עם זאת, מדובר ב"מקרה קצה" אשר מתקיימות בו נסיבות חריגות. נקבע, כי הוכחה הסתמכות משמעותית ורבת שנים של האישה על זכויותיה כאשת חבר אגד – זכויות שעוגנו בפסק הבוררות ובפסק הדין בעניינה שניתנו שנים טרם שינוי התקנון. המנוח הלך לעולמו כשנתיים בלבד לאחר שינוי התקנון. כמו כן, יש ליתן משקל גם לגילה המבוגר של המערערת, המעלה ספק אם היא היתה יכולה לצמצם את הסתמכותה על קצבה זו. מכאן, שעוצמת הפגיעה במערערת היא קשה מאוד, ואין לשלול את זכאותה לקצבה אך בשל העובדה שהמנוח האריך בימים ולא הלך לעולמו כשנתיים קודם לכן. מאחר ומודבר, כאמור, ב"מקרה קצה" מיוחד וחריג בלבד, אין גם ממש בחשש אותו מעלה המשיבה להשלכות רוחב ניכרות.