החלטה 727 של המינהל מחייב במע"מ

מאת: רו"ח שלמה הררי תקציר פס"ד צופית מושב עובדים נגד מע"מ פתח תקווה
עו"ד לילך דניאל |

תקציר ע"ש 1157/05

צופית מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' מע"מ פתח-תקווה

העובדות:

---------

במהלך ביקורת, שנערכה בצופית - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ [להלן - "המערערת"], התברר שהמערערת לא דיווחה על מלוא עסקאותיה. כך לטענת מע"מ פתח-תקווה [להלן - "המשיב"].

הסוגיה נסבה סביב הסכם, שנחתם בין המערערת לבין מינהל מקרקעי ישראל [להלן - "ממ"י"], על פי הכללים שבסעיף 10(ג) להחלטה 737 של ממ"י.

לדברי המשיב, בהסכם נקבע, שלמערערת ישולם פיצוי בקרקע, בתוספת סכום כספי. זאת, בתמורה להשבת מגרשים מן המערערת לממ"י.

המשיב ראה בכך עסקת חליפין של קרקע, מחד, לעומת קרקע בתוספת תשלומי איזון, מאידך. החיוב במס חל, הן על המערערת בגין השבת המגרשים, והן על ממ"י בגין העברת המגרשים למערערת.

סוכם עם ממ"י על מועד החיוב במס, שהוא יהיה ביום החתימה על הסכם הפיתוח, אשר ייחתם בין ממ"י לבין המשתכנים. מחיר העסקה ייקבע, בהתאם לשווי המגרשים, כפי שנקבע בהסכם בין ממ"י לבין המערערת.

הדיון נסב סביב שני מגרשים מתוך שלושה מגרשים, אשר עליהם נחתמו הסכמי פיתוח.

המערערת מחזיקה במקרקעין של יישוב צופית, שהיא שוכרת מממ"י. המערערת יזמה והקימה שכונת מגורים חדשה, בהתאם להחלטה 737.

סעיף 10(ג) להחלטה 737 מעניק סמכות למערערת להציע לממ"י, כי החכרת המקרקעין בשכונה החדשה תיעשה, על פי כללי החלטה אחרת - 727.

בסוף שנת 2002 נחתם הסכם בין ממ"י לבין המערערת, אשר על פיו תבוצע בהרחבה החלטה 737 על 13 מגרשים. 10 מגרשים מתוך ה- 13 תשווק ממ"י, ושלושה תשווק ממ"י למומלצי המערערת.

בחודש יולי 2007, מנהל המחלקה המקצועית הודיע לחשב ממ"י, שהחכרת 10 המגרשים לעיל לא תיחשב לאירוע מס, ואילו החכרת שלושת המגרשים האחרים הנה עסקה החייבת במס.

המערערת טענה, שממ"י הוא החייב בתשלום מע"מ בגין שלושת המגרשים על סכום ההנחה בדמי היוון, שרשות מע"מ נותנת למומלצים.

לדברי המערערת, ממ"י מנסה לומר, שבעבר הוצאה חשבונית מן המערערת לשני מומלצים, ולכן המערערת היא החייבת במע"מ.

בטרם הביקורת של רשות מע"מ, אכן הוצאה חשבונית מן המערערת לממ"י, על פי דרישת ממ"י, בגין שני מגרשים. בכל מקרה, המערערת טענה תמיד, שעל פי החלטה 737 אין עסקת מכר קרקע, ולכן היא אינה חייבת להוציא חשבונית.

כאשר המחלקה המקצועית ברשות מע"מ [להלן - "המחלקה המקצועית"] קבעה, שהעסקה היחידה החייבת במס היא ההקצאה של ממ"י למומלצים (שלושה מגרשים), המערערת דרשה שממ"י יחזיר לה את החשבוניות. ממ"י סירב, ולכן המערערת הוציאה לו חשבוניות זיכוי.

המערערת טענה, שבלחץ ממ"י, המחלקה המקצועית שינתה את עמדתה וקבעה, שרק מועד החיוב משתנה, והוא יידחה ליום חתימת ההסכם בין ממ"י לבין המשתכנים. אולם, המערערת תהיה החייבת במס. בעקבות השינוי בעמדת מע"מ הוטל חיוב על המערערת בסך של יותר מ-700 אש"ח.

המערערת טענה, שעל פי החלטה 737 נעשית עסקה אחת - בין ממ"י למומלצי המושב. ההסכם שנוסח בין המערערת לבין ממ"י מתאים להחלטת 727, ואילו כאן עסקינן באירוע על פי החלטה 737.

נוסף על כך, המערערת טענה שרשות מע"מ לא דרשה מעולם מן האגודות, שביצעו הרחבות על פי החלטה 737, כי יוציאו חשבונית מס בגין מכירת קרקע, כפי שנטען במקרה הנוכחי.

מנגד, המשיב טען -

שהחלטה 737 מאפשרת בסעיף 10(ג) להחלטה לקבוע, שההחכרה תתבצע על פי החלטה 727. החלטה 727 קבעה, שיהיה שינוי ייעוד של קרקע מייעוד חקלאי לייעוד של מגורים, תעשייה, מסחר, תיירות, או קייט.

החוכר, שחוזהו בוטל בעקבות שינוי ייעוד, זכאי לקבל פיצוי בשיעור 27% משווי הקרקע שהוחזרה לממ"י. החלטה 727 מאפשרת לחוכר לקבל פיצוי בקרקע. בדרך כלל הקרקע מוחזרת לממ"י ולאחר שינוי הייעוד, עם החוכר, או מי מטעמו ייחתם הסכם פיתוח לחוזה חכירה מהוון ב-97% ללא תמורה.

לטענת המשיב, במקרה דנן, המערערת ביקשה מממ"י לחזור מכוח סעיף 10(ג) בהחלטה 737 להחלטה 727. כאמור, הסכם נחתם בין המערערת לממ"י בסוף שנת 2002. מכוח ההסכם נקבע, שכל צד יישא בתשלום המסים, החלים עליו על פי דין.

המערערת הוציאה חשבונית לממ"י בסך כ-1.9 מיליון ש"ח, וסכום המע"מ היה 357 אש"ח בגין עסקת החלפת הקרקעות.

המשיב טען, שביטול החשבונית מצד המערערת אינו חוקי. לעמדת המשיב - החיוב חל בגין מכירת המגרשים מן המערערת לממ"י, וכן בגין ההחכרה מממ"י למערערת. החוב של המערערת נובע מכך, שכאן התקיימה הגדרת "עסקה", המובאת בסעיף 1 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 [להלן - "החוק"], משום שנמכר כאן "ציוד", וכן ממ"י מוכר קרקע ובשתי העסקאות, המוכרים אמורים להוציא חשבונית.

לטענת המשיב, המערערת לא הוכיחה, שהיא פעלה על פי החלטה 737, כל התנהלותה הייתה על פי החלטת 727, ומכאן נובע החיוב במע"מ.

דיון

בשנת 2001 נחתם הסכם בין המערערת לממ"י, אשר על פיו המערערת הייתה זכאית לפיצוי כספי על פי החלטה 737. כשנה לאחר מכן, המערערת ביקשה להחיל עליה את הוראות סעיף 10(ג) להחלטה 737, שעל פיו הייתה אמורה לקבל במקום נכס מקרקעין פיצוי כספי.

בתחילת שנת 2003, המערערת פנתה לממ"י וביקשה להקצות שניים מן המגרשים למומלצים. ממ"י דרש מן המערערת חשבונית מס, בגין הקרקע שהושבה לממ"י. המערערת התחייבה, שלאחר הדיונים במס שבח ובמע"מ, היא תוציא חשבונית מס לממ"י.

כב' השופטת קרת מאיר הגיעה למסקנה, שהמערערת פעלה כאן על פי החלטה 727, ולכן נבעה החבות במע"מ בניגוד להחלטה 737.

ניסוח ההסכם מצביע, שהמערערת וממ"י התקשרו, בהתאם להחלטה 727. גם מכתבו של מנהל המחלקה המקצועית, עו"ד שי ברגר, עו"ד לא שינה כלום.

במכתב נקבע, שהחיוב במס לא יהיה במועד החתימה על ההסכם, אלא במועד החכרת הקרקע מממ"י למומלצים.

הערעור נדחה.

בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו

לפני: כב' השופטת דניה קרת-מאיר

ניתן ב-2.10.2007

המידע באדיבות "כל-מס" מבית חשבים ה.פ.ס. מידע עסקי בע"מ

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
נשיא צרפת מקרון
צילום: איי.פי

צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?

מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים

משה כסיף |

שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.

הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי,  בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.

מדינה על הנייר, כיבוש במציאות

הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.

הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.

ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.