עובדות

------

מאיר דרור (להלן - העובד) הוא בעל אזרחות כפולה - ישראלית ודרום אפריקאית. בתקופת לימודיו יצא העובד לדרום אפריקה והועסק שם כעוזר קצין ביטחון בתחנת יוהנסבורג של אל על, במעמד של עובד מקומי.

לטענת העובד מדינת ישראל ואל על העסיקו אותו במשותף ועל כן תבע פיצויי פיטורים, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ופדיון חופשה שנתית, כל זאת לפי החוק בישראל, או לחילופין תשלום הפרשי שכר, פיצויי פיטורים, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, פדיון חופשה שנתית ותשלום דמי ביטוח לפי הוראות התקשי"ר. בנוסף תבע העובד פיצוי על הפרת חוזה שלא בתום לב ופיצויים על הפלייתו לרעה.

בית הדין הארצי לעבודה פסק

-------------------------

זהות המעביד

בית הדין קבע, כי זהות המעביד של העובד במקרה זה היא המדינה, שהיא המעסיקה עובדי ביטחון בנמלי התעופה ברחבי העולם. תלושי השכר וכרטיס העובד, שסופקו על ידי אל על, הם סממנים פורמליים חיצונים בלבד אשר אינם מעידים על מעמדה של אל על כמעביד.

מעמדו של העובד כעובד מקומי

ישראלים בחו"ל מועסקים בשני מעמדות: השליחים, עובדים ישראלים של המדינה, אשר על העסקתם חל החוק הישראלי. הסוג השני הם עובדים מקומיים, אזרחי או תושבי מדינת השירות, המתקבלים לשורותיו של המעסיק הישראלי במדינת השרות, כמו לדוגמא עובדי שגרירות מקומיים. במהלך השנים התעורר הצורך בסוג שלישי של עובדים- העסקת ישראלים שנמצאים במדינת השירות מכוח עצמם, בדרך כלל לצורך לימודים [להלן - "עמ"י" (עובד מקומי ישראלי)]. עובד זה אינו מועסק על פי הדין המקומי אלא לפי תנאים מיוחדים שנקבעו לו המבוססים, בעיקרם, על משפט העבודה הישראלי.

תנאי השירות של ישראלים המועסקים בחו"ל נקבעו בפרק 19 לאוגדן "תנאי שירות בחו"ל"(להלן: פרק 19). ההוראות משקפות מדיניות ברורה של העסקת עמ"י לתקופה קצרה וברורה כל עוד הם שוהים במדינת השירות בסטטוס המקורי שלהם בלי להשתקע שם.

במקרה דנן, העובד יצא לדרום אפריקה ביוזמתו ללימודים וגויס שם לתפקיד עוזר קב"ט לתקופה של 4-5 שנים, הועסק כעובד מקומי לפי הדין הדרום אפריקאי ולא כעמ"י.

בית הדין קבע, כי על פי פרק 19, לא ניתן להעסיק כעמ"י מי שהוא בעל אזרחות במקום מתן השירות, ועל כן לא ניתן היה להעסיקו בדרך אחרת, שלא כעובד מקומי. בית הדין קבע, כי העובד היה מודע להעסקתו במתכונת זו, ואין זה מקובל או סביר כי לאחר תום שירותו הוא יבקש ליצור לעצמו מעמד אחר למפרע. העובד אף ניהל משא ומתן לשיפור תנאי השירות שלו ושל חבריו במעמדם כעובדים מקומיים. על כן, בית הדין קבע, כי העסקתו כעובד מקומי היתה כדין וכי אין בעובדה שהעובד הועסק כמאבטח, לכשעצמה, לשלול את מעמדו כעובד מקומי.

החלת תנאי עמ"י על המערער במעמדו כעובד מקומי

בית הדין דחה את טענת העובד, כי יש להחיל עליו גם כעובד מקומי את תנאי ההעסקה של עמ"י מכוח עקרון השוויון בינו לבין עוזרי קב"ט אחרים. בית הדין ביסס את קביעתו על מספר טעמים: 1. המגבלות הדיפלומטיות שמנעו את העסקתו של העובד כעמ"י הן אמיתיות ואין זה ראוי שהמדינה תתן יד לעקיפת המגבלות הללו, בדרך של מתן הטבות הנובעות מהמעמד "האסור" מבלי להכיר במעמד זה. 2. בדרך העסקתו של העובד כעובד מקומי, נקבעו לו תנאי עבודה כמקובל לעובדים מקומיים. תנאי העבודה נקבעו לאחר משא ומתן אשר בודאי היו כרוכים בו שיקולים כלכליים ואין זה מסמכותו או מדרכו של בית הדין להתערב במשא ומתן כלכלי ולכפות על הצדדים תנאים שלא הוסכם עליהם לאחר שכבר שגובש חוזה השירות. 3. הענקת תנאי עבודה של עמ"י לעובדים המועסקים כעובדים מקומיים תיצור אפליה בינם לבין העובדים המקומיים האחרים. 4. העובד היה מודע למעמדו כעובד מקומי וניהל מו"מ לשיפור תנאי העסקתו במעמדו כעובד מקומי. לא יהיה זה הוגן לדרוש מהמדינה החלה של תנאי עמ"י למפרע על העסקתו של עובד שהסתיימה. 5. לא הוצגה בפני בית הדין תשתית עובדית המראה כי תנאי עבודתו כעובד מקומי נפלה באופן משמעותי ממכלול התנאים הקבועים לעמ"י.

תחולת חוקי המגן הישראלים

בית הדין קבע, כי על פי כללי המשפט הבינלאומי, על העובד חל הדין הדרום אפריקאי ולא הדין הישראלי. העובד הועסק בחוזה בו הוסכם על החלת הדין הדרום אפריקאי. כך גם על פי מירב הזיקות (שילם מיסים לפי החוק הדרום אפריקאי ונעזר בעורך דין מקומי) נשללת תחולת הדין הישראלי.

החלת החוק הישראלי מכוח תקנת הציבור

בית הדין קיבל את ערעור המעבידה וקבע, כי אין להחיל את החוק הישראלי על העובד. בית הדין קבע, כי החלה של נורמות ממשפט העבודה הישראלי על חוזה עבודה עליו חל דין זר מכוח תקנת הציבור הוא מעשה חריג, אשר נועד לבטל או להקטין עיוותים בולטים בחוזה עבודה על פי נורמות מקובלות במדינות בנות תרבות. העובד הועסק בדרום אפריקה ולא בישראל ולא בשטח הנתון לשלטון ישראלי, סביבתו של העובד הועסקה בתנאים דומים לשלו על פי הדין הדרום אפריקאי ולא הוכח כי הדין הדרום אפריקאי נחשל ומקפח עד כדי כך שקיימת הצדקה לשקול החלה של נורמות ממשפט העבודה הישראלי.בית הדין קבע, כי הפעלת תקנת הציבור לא נועדה ליצור "הצמדה" אוטומטית של הדין הישראלי בכל מקרה שקיימת אי התאמה בינו לבין הדין המקומי. נמצא גם שבתנאים מסוימים, תנאי העבודה של הדין המקומי עדיפים על הדין הישראלי, כך שעצם העובדה ששיעור הפיצויים נמוך מזה המקובל בישראל, אינה כשלעצמה, מצדיקה להפעיל את תקנת הציבור.

בית הדין קבע, כי הפעלת תקנת הציבור הוא מהלך חריג ומחייב בדיקה קפדנית ומדוקדקת של הנסיבות המיוחדות של החוזה כדי למנוע קיומו של חוזה הנופל באופן משמעותי מהנורמות המינימליות המקובלות ישראל. הדבר מחייב בחינה של כלל התנאים העודפים לעומת התנאים הנחותים.

בית הדין העיר כי לו היתה מתקבלת טענת העובד והיו מתקיימות נסיבות המצדיקות את החלת הדין הישראלי, כי אז יש מקום לבחון את הצורך בקיזוז זכויות יתר שניתנו מכוח החוזה המקומי. תקנת הציבור לא נועדה להעניק זכויות בפרט אחד בנוסף על זכויות עודפות בפרט אחר, אלא להביא חוזה נחות אל רף מינימלי.