ב-15 ביוני של שנת 1215 נאלץ ג'ון מלך אנגליה לחתום על מסמך שהיה הבסיס לאחד המהפכות החוקתיות הגדולות בהיסטוריה. ה"מגנה קרטה ליברטאטום" הגבילה לראשונה את סמכויותיו של המלך שנחשב עד אז לשליט בלתי מוגבל. הקורא המודרני ייתכן שיתרשם שהמסמך מעניק למלך זכויות יתר דרקוניות, אך אז היתה זו מהפכה של ממש בגישה, כיון שלפני כן לא הייתה עליו שוב מגבלה. אחת ההגבלות שהוצבו למלך הוא הצורך באישור מועצת הברונים להטלת מיסים חדשים. משמעות החוק - לראשונה יש לאזרח זכויות על רכושו, והן לא שייכות תיאורטית למלך בכל עת שיחפוץ בכך. עוד סעיף באמנה קובע כי אדם חופשי לא ינושל מנכסיו אלא רק לפי החלטה שתתקבל בהתאם לחוק. סעיפים אחרים נוגעים לעניינים כלכליים נוספים שמסקנתם היא בעצם שלראשונה נוסדה הזכות לקניין של האזרח הפרטי (אם כי באופן מוגבל ביותר חסית להיום). >>> לכל פרשות השבוע אבל השינוי הזה עדיין השאיר את המלך כאדם בעל זכויות יתר. הפילוסופיה שעמדה מאחורי הטענה הזו היא שסמכות המלך הוענקה לו על ידי האלוהים ולכן הוא לא צריך למסור דין וחשבון בפני אף סמכות ארצית כגון הפרלמנט. ההשקפה הזו אותרגה, שוב באנגליה, במלחמות האזרחים של המאות ה-16 וה-17 בין תומכי המלך לתומכי הפרלמנט. את מכת המוות לתיאוריה, לפחות במישור הפילוסופי, נתנו המהפכה האמריקאית (1775 - 1783) וזו הצרפתית (1789), אך לקח עוד עשרות שנים עד שהתיאוריה הזו חלפה סופית מן התרבות המערבית. במסורת היהודית מתואר השליט האבסולוטי באופן שלילי בספר שמואל. העם דורש משמואל הנביא למנות מלך ככל העמים, ושמואל זועם על הבקשה. ה' מורה לו להסכים לבקשת העם למרות שהיא נובעת ממניע שלילי, והנביא ממלא את ההוראה אך מזהיר את העם במילים קשות מהסמכויות האינסופיות והשרירותיות של המלך: "זה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם: את בניכם יקח...ורצו לפני מרכבתו.... ולחרוש חרישו ולקצור קצירו... ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאופות. ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתכם הטובים יקח ונתן לעבדיו... ואתם תהיו לו לעבדים". מתואר כאן מלך בעל יכולות בלתי מוגבלות לקחת מן העם את כל אשר יחפוץ - כוח עבודה או נכסים, כלומר אין זכויות קניין לאזרח הפרטי בפני עוצמתו הבלתי מוגבלת של המלך. זאת למרות שבתורה עצמה מוטלות על המלך מגבלות הלכתיות, באחד הטקסטים הראשונים בהיסטוריה שמגבילים את כוחו של השליט: "לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס... ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו וכסף וזהב לא ירבה לו מאד". שוב, דבר מאד לא מובן מאליו בעת העתיקה. השבוע אנו מתחילים לקרוא את החומש השלישי, חומש ויקרא. בפרשה הפותחת את הספר, פרשת ויקרא, מתוארים קורבנות שונים שיש להביא לבית המקדש, בעיקר על חטאים. והנה אנו מוצאים שלשליט ישנם דינים מיוחדים ושונים בנוגע להקרבת קורבנות על חטאיו, ולכן מוקדשת לו פסקה נפרדת משאר האנשים: "אשר נשיא יחטא, ועשה אחת מכל מצות ה' אלוקיו אשר לא תעשינה בשגגה ואשם.... והביא את קרבנו". במה שונה הנשיא, כלומר השליט או המלך כפי שמעירים הפרשנים, מכל העם? מדוע הוא צריך להביא קורבן מיוחד ושונה מאחרים? גם הביטוי "ה' אלוקיו" תמוה, שכן ה' הוא האלוקים של כולם. מה משמעות הדבר שה' הוא "אלוקיו" של המלך? הרב דון יצחק אברבנאל סבל מאד משרירות לבם ואכזריותם של מלכים. הוא נאלץ לברוח לספרד מפני המלך בפורטוגל לאחר שהיה שר האוצר בממלכה עקב עלילת שווא, ואחד מבניו נחטף ממנו. לאחר שהפך לשר האוצר גם בארצו החדשה, ספרד, הוא גורש אף משם בגרוש ספרד בשנת 1492 בראש אלפי היהודים שהעדיפו לעזוב את המדינה ללא רכושם ובלבד שלא יאלצו להמיר את דתם. ככזה, היה אחד מהוגי הדעות היהודים הראשונים שהתנגדו למשטר מלוכני ותמכו בדמוקרטיה. ביחס לפרשתנו הוא כותב על מעמדו המיוחד של השליט שעליו להגביל את כוחו בעצמו, שכן אין אף אחד שיכול לעשות זאת: " ועל זה נאמר בו ועשה אחת מכל מצות ה' אלקיו", להגיד, שאע"פ מלך ואדון כל הארץ שאין עליו מורא בשר ודם, שיש לו לירא מה' שהוא אלוקיו". כלומר המלך הוא היחידי שרק ה' הוא אלוקיו ואין אף אחד אחר שיכול לשלוט בו, לכן עליו להיות עם יראת שמים ולהכיר בטעויותיו. הרב אברבנאל שם לב לשינויים נוספים בניסוח החטא בין הנשיא (ובעלי תפקידים נוספים כמו כהן המשיח או הסנהדרין) לבין האדם הרגיל, ומסיק שהם נובעים מכך שלבעלי סמכות ותפקידים נעלים ישנן הזדמנויות לחטוא בדברים שאנשים רגילים לא יכולים. יש להם גישה למשאבים שאין לאנשים רגילים ויכולת לנצל אותם לטובתם. זו הסיבה שהם מוזהרים באופן רחב יותר "וכן המלך אפשר שיחטא בדברים שאי אפשר שיחטא עם הארץ (האנשים הפשוטים)". הנצי"ב מוולוזין אף מחמיר יותר עם השליט, וטוען שמעמדו המיוחד אף עלול להיות הגורם לחטא בסבירות גבוהה יותר: "נשיאתו גורמת שיהא עלול לחטא.... מרומז שהנשיאות גורמת לחטוא בעבירות חמורות כל כך שאין דרך לחטוא בהם אפילו בשגגה". כלומר בפני המנהיגות עומדים פיתויים גדולים יותר והכוח והשררה גורמים לחטאים שאנשים רגילים לא יעזו לעשות. לכן יש על הנשיא קורבן מיוחד שיזכיר לו שגם הוא צריך לשמור על הכללים. ספר הזוהר צועד צעד נוסף קדימה. לא רק שיש סיכוי גבוה יותר שהשררה והעוצמה השלטונית אולי תביא את הנשיא לחטוא, אלא שוודאי שהיא תגרום לכך. כך מסביר ספר הזוהר הבדל נוסף בין קורבן הנשיא לשאר הקורבנות. בעוד בשאר המקרים התורה משתמשת במילה "אם", כגון – "אם הכהן המשיח יחטא". או "ואם נפש אחת תחטא" וכו'. במקרה של נשיא התורה משתמשת במילה "אשר" - "אשר נשיא יחטא". המילה "אשר" מתפרשת באופן פשוט כמילה נרדפת למילה "אם", אך העובדה שהתורה בחרה במילה אחרת עוררה את מחבר ספר הזוהר לדרוש אחרת (בתרגום מארמית): "אבל פה (בנשיא) - אשר נשיא יחטא - ודאי. כיוון שלבו גס בו כי העם הולכים אחריו וכפופים לו". כלומר לפי הזוהר עצם התפקיד המנהיגותי גורם בהכרח לחטא. הנשיא לא צריך להתייאש מן החטא, אלא להיות מודע לכך שהוא מועד לטעות, ולהיות מוכן להודות ולכפר על חטאיו.  המפרש בן המאה ה-18 רבי אליהו בן אמוזג מדגיש את הגישה לפיה המלך הוא בעצם נשיא, במובן שהוא "ראשון בין שווים", אך לא בעל כוחות בלתי מוגבלים. "סוף דבר המלך נקרא נשיא כי אינו באמת רק הגדול שבנשיאים ואחד מהם". לראיה הוא מביא הלכה מעניינת מהמשנה והגמרא במסכת סנהדרין. אומרת המשנה: "המלך לא דן ולא דנים אותו". לכאורה משמעות הדבר היא שהמלך הוא "מעל החוק" שכן אי אפשר לדון אותו. אמנם בגמרא מסביר רב יוסף: "לא שנו אלא מלכי ישראל, אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותו". ומסבירה הגמרא שמלכי ישראל לא דנים שכן אלו ניצלו את כוחם שלא כדין ולכן היה מסוכן לדון אותם, אך מלכי בית דוד היו צדיקים והעמידו עצמם בפני החוק. כך פוסק גם הרמב"ם: "כבר ביארנו שמלכי בית דוד דנין אותן ומעידין עליהם, אבל מלכי ישראל גזרו חכמים שלא ידון ולא דנין אותו... מפני שליבן גס בהן ויבא מן הדבר תקלה והפסד על הדת". מלכי דוד נחשבים צדיקים, מלכי ישראל נחשבים רשעים. על פי הגמרא, אם כן, אחד הקריטריונים להבדיל בין מלכות שמתנהלת באופן תקין לכזו שלא הוא עיקרון השוויון בפני החוק. מלכות שבה לא ניתן לשפוט את המנהיגים על חטאיהם, מלכות בה אין השליטים צריכים לתת דין וחשבון ולשלם על פשעיהם היא מלכות רעה, ואילו במקום שבו גם המנהיג צריך לתת דין וחשבון ולהישפט על חטאיו הוא מקום של שלטון יושר וצדק. רבן יוחנן בן זכאי מפרש את השינוי שציטטנו לעיל בין "אם" ל"אשר", ממנו מסיק ספר הזוהר שהנשיא יחטא בוודאי בצורה אחרת לגמרי. "אשר", לדבריו, נובע ממילת השבח "אשרי". כך מפרש רבן יוחנן בן זכאי: "אשר נשיא יחטא - אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו, אם על שגגתו מביא חטאת, צריך לומר על זדונו?". רש"י מביא את הדרשה בגרסה קצת שונה: "אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר, שתמחרט על זדונותיו". יכולת ההודאה בטעות, היא אבן יסוד במנהיגות ובשלטון. קשה מאד לשנות כיוון, קשה מאד להודות שבחרנו בדרך הלא נכונה. אם הדור זוכה במנהיג כזה שיכול להודות על חטאיו, שמבין את מגבלות אנושיותו ויכולתו לטעות, ואף מוכן לשלם על כך – אשריו.