תקציר מאת עו"ד עדי ויינשטיין בן-ארי

העובדות

אילנה ריידר (להלן: "העובדת") עבדה בחברת נת"ע נתיבי תחבורה עירוניים להסעת המונים בע"מ (להלן: "המעבידה"). עד להתפטרות חשב החברה הייתה העובדת מנהלת חשבונות יחידה בחברה בכפיפות לחשב.

בפברואר 2010 פרש החשב מתפקידו והעובדת נותרה לבדה במחלקת החשבות ועבדה בכפיפות ישירה לסמנכ"לית החברה, עד להצטרפות עובדת נוספת. במרץ 2010 מונתה חשבת חדשה לחברה.

ביוני 2010 עת גילתה העובדת שהיא בהריון, שררה מתיחות בין העובדת לבין חשבת החברה. לטענת העובדת, חשבת החברה והסמנכ"לית התנכלו עקב חשדן כי היא בהריון. לטענת המעבידה ההיפך הוא הנכון. לאחר מספר שיחות שנעשו עם העובדת, ומספר תקופות ניסיון שניתנו לעובדת ולאור העובדה שמערכת היחסים בין העובדת לחשבת כשלה נתקבלה החלטה להפסיק את עבודתה של העובדת. לאחר הפגישה בה נמסרה לה ההודעה על הפסקת עבודה, הודיעה העובדת כי הנה בהריון. לאור זאת, הודיעה המעבידה, כי על העובדת להפסיק להגיע לעבודה וכי המעבידה תשלם את שכרה ושאר זכויותיה. באותו מועד פנתה העובדת למעבידה בדרישה להחזירה לעבודה בפועל.

פסק הדין

פיטורי העובדת טעונים היתר הממונה - בין אם ידע המעביד על ההריון ובין אם לאו, וללא היתר שכזה לא ניתן לפטרה. אם פוטרה עובדת בהריון ללא היתר, הלכה פסוקה היא מימים ימימה - שככלל בטלים פיטוריה. ככל שלא יינתן היתר של הממונה לפיטורי העובדת יש להחזירה לעבודה בפועל, גם אם תחליט המעבידה לתקוף את החלטת הממונה. תכלית ההוראה האוסרת על הפיטורים אינה כלכלית גרידא והיא נועדה להבטיח את זכותה של העובדת לשוב לעבודתה לאחר תקופה זו.

כפי שכבר נקבע בפסיקה, פדיון תקופת איסור הפיטורים בכסף כאשר העובדת מעוניינת ומבקשת לחזור לעבודה, אינה עולה בקנה אחד עם רוח החוק, ומהווה הפרה של חוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 (להלן: "החוק"), המקימה זכות לפיצוי.

הוראות החוק המעניקות לעובדות בהריון תקופת הגנה מפני פיטורים. תכליתן להבטיח את המשך השתלבותן של העובדות בפועל באותו מקום עבודה ובכך להקטין את הסיכון כי חרף ההגנה הן תצאנה ממעגל העבודה באותו מקום. על מנת להגשים את תכלית החוק, יש להקיש מהחוק את הזכות של העובדת ההרה להמשיך ולעבוד בפועל כל עוד לא הותרו פיטוריה, זאת כזכות נפרדת מהשאלה הכללית הנוגעת לזכות של עובד לעבוד. ברי, כי במקרה של הפרת זכות כאמור דרך המלך תהיה 'אכיפה' של הזכות לעבוד, וזאת כדי שלא יהא סיכול של תכלית החוק בדרך של שינוי הנסיבות.

הנטל להוכיח, כי לכאורה מוצדק שלא להורות על השבתה של העובדת לעבודה בפועל, מוטל על המעבידה. בית הדין התרשם, כי חרף מערכת היחסים הבינאישית הלא פשוטה בין העובדת לבין החשבת יש להורות על השבת העובדת לעבודתה בפועל.

השאלה היא האם חוסר המקצועיות ואופן ההתנהגות של העובדת, הגיעו לרמה כזו שיהיה זה בלתי צודק או נכון לאכוף את ביצוע העבודה עד להכרעת הממונה בבקשה להיתר הפיטורים, זאת בדומה לשיקולים שעומדים בפני הממונה בהתאם לסעיף 9ב לחוק בכל הנוגע למתן היתר פיטורים למועד שקדם למתן ההחלטה, ובכלל זה החלופה הקבועה בסעיף קטן (2) - כאשר "המעביד הוכיח כי התקיימו נסיבות חמורות".

הבעיות המקצועיות בעבודת העובדת לא הגיעו לרמה חמורה עד שבלתי אפשרי להמשיך ולתת לה לעבוד בפועל עד להחלטת הממונה. מדובר במנהלת חשבונות מנוסה אשר עבדה כשנתיים. לא הוכח, כי רמתה המקצועית נמוכה עד כדי כך עד כי לא נכון יהיה להשיבה בפועל לעבודתה. מידת העצמאות של עובד ומידת הצורך בבקרה נקבעת על ידי המעביד - חזקה על מעביד כי הוא מתאים את מנגנוני הבקרה והפיקוח על עובד בהתאם לרמת ביצועיו מעת לעת. אף בעיות ההתנהגות לא הגיעו לרמה כה חמורה עד כדי חוסר יכולת להורות על ביצוע עבודה בפועל. התנהגות זו איפשרה את קיום העבודה, ולא נראה כי לא תאפשר את קיום העבודה בהמשך.