ההשלכות לכישלון ועידת קופנהאגן: מחר צפויה צניחה חדה במחירי ההיתרים לפליטת CO2
מוועידת האקלים שהתכנסה בקופנהגן תחת מעטה חגיגי ובאופטימיות גדולה הייתה ציפייה רבה. עם הגברת המודעות הסביבתית בשנים האחרונות ויחד עם הבאזז הציבורי התמידי סביב הנושא, הייתה תקווה אמיתית כי למדינות המתועשות שהתכנסו במקבץ נדיר של ראשיהן, תהיה כוונה ולגיטימציה לייצר הסכמים מעוגנים חדשים שיעצבו את מדיניות איכות הסביבה לשנים הבאות.
הציפיות להסכמה בינלאומית גורפת מצד המדינות המפותחות הסתיימה כידוע במפח נפש עם נעילת הועידה אתמול. הועידה שנסגרה ללא שום מסקנות או התחייבויות מיוחדות עוררה גל ביקורת עולמי, במיוחד נוכח הציפיות הרבות שתלו בה. אך מלבד להשלכות האזוריות והסביבתיות של כשלון הועידה, לכשלון היו גם השלכות כלכליות מיידיות על המסחר בעולם.
הוועידה, שננעלה ללא התחייבויות ממשיות מצד המדינות המתועשות, הפילה את מפלס ציפיות האנליסטים ששיערו כי תתקבל הסכמה בדבר הגבלה נוספת של כמות ה-CO2 המותרת לפליטה על ידי כל מדינה.
"ההיתרים הסחירים לפליטת CO2 של מדינות האיחוד, עם היקפי מסחר של 92 מיליארד דולר בשנה, צפויים לצלול בשיעור של 7% בפתיחת המסחר מחר", כך מעריך טרבור סיקורסקי, אנליסט בבנק ברקליס. "ההסכמות שהתקבלו בוועידה בדבר טווח יעדי הפליטה המותרים, היו אף מתחת להערכות הנמוכות ביותר שלנו".
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
