מהמהפכה של ג'ון בוגל ועד היום: לנווט את הספינה במים סוערים
לג'ון בוגל בניגוד למשקיעים האגדיים של וול סטריט אין קריטריונים לבחירת מניות. הוא למעשה מעולם לא הצטיין בזה, להפך, חוסר היכולת של בוגל לבחור את המניות הנכונות, כמו גופים רבים בשוק היא זו שהביאה אותו להגות לראשונה מעולם את רעיון תעודת הסל להשקעה במניות.
בוגל מאמין בכל מאודו כי זה טיפשי לאסוף מניות ספציפיות או בשפת העם "סטוק פיקינג" ולנסות להכות את המדדים - מרבית האנשים כלל לא יצליחו בכך, ולמעלה מזה במקום להכות את המדד, המדד עלול להכות אותם וכל זאת בהתייחס לטווח הארוך. בטווח הקצר האמין בוגל, כי אין זה מן הנמנע שיוכל משקיע לבחור את המניות הנכונות.
הקריטריונים המרכזיים לבחינת אותן תעודות סל, היו בעיקר שיעורי הוספה ועמלות נמוכים. כמו כן, ראה בוגל חשיבות נמוכה בבדיקת שיעורי תשואה היסטוריים כמדד להצלחה עתידית.
ג'יימס קריימר אחד מהמשקיעים הבולטים בוול סטריט ובעל תוכנית קבועה ב-CNBC מודה שגם הוא למד דברים רבים מבוגל: "לאחר שנים של 'סטוק-פיקינג', אני חייב להודות שהטענות של ג'ון בוגל להשקעה בתעודת סל, גורמות לי יותר לנסות להצטרף אליו מאשר להכות את האינדקסים בהם הוא משקיע".
אם גורו השקעות במדדים של ג'יימס קריימר מודה למעשה בהיעדר היכולת של המשקיע להכות את המדדים, כנראה וזו אכן משימה לא פשוטה בכלל.
חברת תעודות הסל שבבעלות בוגל נקראת ונגארד ומנהלת יותר מ-42 מיליארד דולר בניהול פאסיבי עם דמי ניהול נמוכים יחסית. בקרן יוצאים לאור התקופה הקשה בשוק המניות במספר עצות למשקיעים:
עצות למשקיע המבוהל
מנהל ונגראד, גס סאוטר, מציע למשקיעים המוסדיים שהצליחו לחזות את השוק הדובי המתקרב לנצל את המיומנות שבידהם. לרוע המזל, חלק גדול מהמשקיעים עדיין נמצא בשוק ובפעמים רבות מוכר את האחזקות שלו כאשר המדדים קרובים מאוד לתחתית האחרונה. במרבית המקרים רוב המשקיעים אומר גס סאוטר ייצפו בשוק הדובי מבפנים.
במסגרת חבילת העצות של וונגארד ממליצים למשקיעים לדבוק באסטרטגיה ארוכת הטווח שלהם ולא להיכנע לגחמות השוק, וכמובן להיות די בטוחים באשר לכיוון ארוך הטווח של השוק. והכי חשוב מזכירים בווגארד שהפיזור הוא אינו התרופה לשוק דובי. בעתות משבר לפיזור כמעט ואין משמעות אומרים בוונגארד.
"ההיסטוריה מלמדת שאנשים לא למדנו ממנה דבר"
ביחידת המחקר של וואנגרד עוקבים אחרי מה שנקרא "מימון התנהגותי", או האם המשקיעים מגיבים בצורה ראציונלית או לא, לתופעות המתרחשות בשוק המניות. ההיסטוריה מלמדת דבר אחד אומרים בונגארד - "האנשים לא למדו דבר מההיסטוריה".
במסגרת ספרו של מנהל הסיכונים רי'צארד בוקסטאבר נחשפים שלושה מאפיינים שחוזרים על עצמם באופן קבוע בעתות מצוקה בשווקים: סיכון ובילבול, מינוף, עלייה חדה בביקוש לנכסים נזילים. אך המפתיע הוא שאף אחד מהגורמים לבדם לא יניב את המשבר באופן אינדיבדואלי.
אך איך ניתן לחזות משברים מראש?
בקרן ואנגרד מזכירים את שלושת המאפיינים הקודמים כדי להסביר איך הם יוצרים את המשברים:
שיעורי צמיחה מסוכנים: בשנת 2003 עמד שוק משכנתאות הסאב-פריים על 100 מיליון דולר בלבד. בשנת 2005 עמד שוק משכנתאות הסאב-פריים על 500 מיליארד דולר. קפיצה של פי 500 בתוך פחות משנתיים. החברות בוול סטריט איגחו את הסיכון העצום הזה וחתכו אותו לחתיכות המכילות רמות סיכון שונות. שיעורי צמיחה גבוהים מאוד הם מסוכנים ויוצרים תנודתיות.
מורכבות: המורכות יוצרת את המשתנה השני של המשברים. לאחר שאוגחו ניירות הערך המגובים במשכנתאות המחולקים לרמות סיכון שונות ממקומות שונים, לא יכלו חברות הדירוג לאמוד את הסיכון בצורה נאותה. האמת היא, שמעטים אם בכלל, הם הגופים שידעו מה באמת מכילים כל אותם תיקים.
הצימאון לנזילות: משבר מתפרץ כאשר הנזילות נעלמת. המוכרים עומדים מוכנים להציע את הסחורה בכל מחיר, בעוד הקונים מדירים רגליהם מהשוק. הביקוש לנזילות הרקיע לשחקים, הברוקרים התקשרו ללקוחות על מנת לקבל יותר בטחונות על עסקאות ממונפות והגלגל נמשך אפילו עד היום.
