עובדות וטענות:

המנוח הגיע יחד עם חבריו לחניון סוסיתא בכינרת, דרכו נכנסו לחוף "סוסיתא". למרבה הצער, בשלב מסוים, כאשר שחה עם חברו במים, המנוח טבע ומת, מסיבה שהצדדים חלוקים אודותיה. בית המשפט קמא דחה את תביעתו של העיזבון, בקובעו, כי אין אחריות מוחלטת של מפעיל חוף לטביעה של אדם. כדי שתהיה אחריות, יש להוכיח סיכון בלתי סביר שהונח בפני הניזוק. במקרה דנן, לא הייתה אחריות להציב שירותי הצלה, והמנוח הוזהר שאין מציל. לא הוכח שהיה במים סיכון בלתי סביר והמנוח נטל על עצמו את הסיכון, בחוסר אכפתיות ועצימת עיניים, ולמרות שאינו יודע לשחות, נכנס למים בזמן שיש גלים. למרות הצער על מותו של אדם, אף אחד חוץ ממנו אינו נושא באחריות לכך. על כך הערעור דנן, המתמקד בארבעה מרכיבים מצטברים: קיומה של חובת זהירות; הפרת חובת הזהירות- רשלנות; גרימת הנזק וקשר סיבתי; ניתוק קשר סיבתי- אשם תורם.

דיון משפטי:

כב' הש' ג' גינת:

חובת זהירות: אין בעצם העובדה שהתובע וחבריו שילמו בעבור הכניסה לחניון סוסיתא, כדי להקנות להם גם שירותי הצלה בחוף הצמוד לחניון, חוף שאינו מוכרז. מאחר והחניון מתקיים ליד סיכון (חוף לא מוכרז ללא שירותי הצלה), כאשר ברור לכל שחוף הים הוא האטרקציה המביאה אנשים לחניון ובהתייחס לכך שרכב אינו יכול להיכנס לחוף שלא דרך החניון, ובשים לב לכך שמרבית המגיעים לחוף סוסיתא מגיעים עם רכב, היינו: רוב המבקרים בחוף מגיעים אליו מתוך החניון – על המשיבות היה בכל מקרה לנקוט באמצעים שיבטיחו את שלום המבקרים. פעילות החניון מניבה ריווח למפעיליו ולמי שהעניק זכיון לפעילות החניון. על כן, חלה חובה על החניון גם להסדיר במידה מסוימת את השימוש בחוף כולל הרחצה בו, או לנקוט בצעדים אפקטיביים שימנעו אותה.

במבחן הצפיות, התנהגותו של המנוח בהתייחס לסממני המקום ולנסיבות הספציפיות, גם אם מדובר בהתרשלות מצידו, אינה בלתי צפויה. באי מילוי חובה זו הפרו המשיבות את חובת הזהירות כלפי המנוח, בייחוד כאשר מדובר באינטרס כה בסיסי: שלמות גופם ובטחון חייהם של ציבור הרוחצים.

הקובע הוא המצב בשטח, והמציאות כפי שהיא מוצגת, מתבטאת ומובנת על-ידי הנכנסים אל החניון והרוחצים בחוף כאנשים סבירים. בענייננו, אין הפרדה של ממש בין חוף הים לבין החניון. הסיבה לשמה מגיעים מבקרים לחניון "סוסיתא" היא האפשרות הזמינה והנוחה לרחוץ בכנרת בצמוד ממש לחנייה ולמתקנים שצוינו לעיל וכחלק בלתי נפרד מן השהייה בחניון זה. החניון גולש אל תוך החוף ומתחבר אליו, ומבקרי החניון נמצאים באינטראקציה תמידית עם חוף הים. במצב דברים זה, כל מבקר סביר מזהה את תשלום השימוש בגין החניון והשירותים הנלווים אליו כתשלום בעבור הכניסה לחוף סוסיתא.

המשיבות אף לא הכחישו את עצם ידיעתן, כי חוף סוסיתא נמצא בשימוש תדיר על-ידי מבקרי החניון, כי מתקיימת רחצה במקום וכי אין בכוונתן למנוע זאת. מכאן, שחובת הזהירות של מפעילת החניון כלפי המנוח מתפרשת, איפא, גם על רחצת המנוח בחוף סוסיתא. אחריות זו חלה באופן שילוחי גם על המועצה האזורית, מעניקת הזיכיון, על מבטחיה ועל מבטחי בעל הזיכיון. המועצה האזורית אינה רשאית להשתחרר מחובתה הסטטוטורית על-ידי מסירת ניהול חוף ים לגורם מהסוג של קיבוץ עין גב, מבלי לוודא כי גורם זה אכן מבצע את המוטל עליו בסבירות ומונע סכנה לציבור הפוקד את החופים, המופקדים על-פי דין בידי המועצה האזורית.

מפעילת החניון בהתנהלותה בחרה במודע להיות קשורה בצורה זו או אחרת לחוף הים, אלא שלא היה מצידה כל פיקוח עליו או שירותי הצלה, כנדרש. נקודת המוצא היא, כי החניון, באופן בו הופעל, כלל בחובו סיכון בלתי סביר כלפי הלקוחות אשר שילמו בעבור שירותי החניון ומתקניו כחלק מהנחתם הבסיסית, כי החוף הגובל אשר ניתן להגיע אליו דרך החניון, הינו חלק בלתי נפרד משירות זה.

המסקנה, אם כן, היא כי המשיבות חייבות היו לצפות לכך שחוף הרחצה הגובל יביא את המבקרים לרחצה במים, אף אם אין בנמצא במקום שירותי הצלה. יש לדחות את הטענה כאילו אין למפעיל החוף כל אחריות לגבי הרחצה "מחמת שמדובר, כביכול, ב"חניון" ולא ב"חוף". סיכון הטביעה היה, איפא, סיכון צפוי אפשרי. התעלמות המשיבות מסיכון זה, הינה בגדר התרשלות כלפי ה"מבקר הממוצע" במקומות הנמצאים תחת פיקוחן.

הפרת חובת הזהירות- התרשלות: חובתו של המפעיל היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על-פי אמות מידה אובייקטיביות. בית המשפט, הוא הקובע את רמת הזהירות הראויה, הנקבעת על-פי שיקולים של מדיניות משפטית. בתוך כך היה על המשיבות לנקוט באמצעים הבאים:

אזהרה: הצבתם של שלטים, שיבהירו ויאסרו רחצה. אזהרה זו חיונית בצורתה זו על מנת להסב תשומת לב המתרחצים באופן ברור לסכנה הטמונה ברחצה בחוף הים. האזהרה חייבת להימצא בשלושה אזורים שונים: בכניסה לחניון, במעבר מהחניון לחוף וכן באזור שפת החוף.

הקפדה, כי האיסור הקבוע בשלטים יקוים הלכה למעשה: יש להקפיד על ביצוע האמור ולנקוט באמצעים הנדרשים על מנת להשליט משמעת, השגחה מתאימה והשלטת אווירה מתאימה בחוף, אשר תמנע רחצה. אם רצה מפעיל החניון להשתחרר מחבות כלפי הרוחצים בכנרת בקו המים המשיק לחניון, היה עליו לגדר את החניון לאורך החוף ולא לאפשר מעבר מן החניון אל החוף. אם רצה להפוך את נוכחות המבקרים בחוף לבטיחותית, היה עליו לתחום את רצועת קו המים. בהיעדר הפרדה כזאת, לא יכול מפעיל החניון לעצום את עיניו מול הסכנות האפשריות לרוחצים בחוף המשיק לחניון, והמהווה, למעשה, חלק בלתי נפרד ממנו.

כאשר מדובר בחוף רחצה בלתי מוכרז, חלה על המפעיל חובת הזהירות המושגית מכוח עוולת הרשלנות ותוכנה הקונקרטי של ההתנהגות הנדרשת נקבע על-פי מכלול הנתונים הצריכים לעניין בכל מקרה ומקרה על-פי נתוניו, לאור המבחנים והשיקולים הרלוונטיים הקובעים את רמת הזהירות הנדרשת. לו רצה מפעיל החניון להפוך את פעילות הרחצה במים לבטיחותית, ניתן היה לאמץ בענייננו את רמת ההתנהגות הנדרשת על-פי החובות החקוקות החלות על מפעיל של חוף רחצה מוכרז גם לגבי חובותיו של המפעיל בחוף בלתי מוכרז כסטנדרט התנהגות הנדרש מכוח חובת זהירות החלה על מפעיל חוף סביר.

במקרה דנן, מפעילת החניון לא נקטה את האמצעים הנדרשים, ספק אם נקטה אמצעים כלשהם. לא היה מצידה כל פיקוח, למרות העובדה שמטרת החניון היא לאפשר לציבור המבקרים גישה לחוף הים. לא היו במקום שלטים, שאסרו רחצה בחוף, אלא לכל היותר שלט שהתריע וקבע כי: "האחריות על המתרחץ בלבד". נראה, כי המשיבות בחרו בכך לקדם גישה של איש הישר בעיניו יעשה.

מדובר בתנית פטור כנגד נזקי גוף. לענין זה נקבע בפסיקה, כי פרשנותה של תניה כזו תיעשה בצמצום, בגלל תקנת הציבור, ואין היא משחררת את מפעיל החוף מכל אחריות. אחריות המתרחץ אינה מוציאה, כשלעצמה ובכל מקרה, אחריות של מפעילי החוף.

על מנת ליתן נפקות לתנית פטור כדוגמת זו הנדונה, נדרש כי השלט יוצב אל מול המתרחץ במספר מקומות, במספר שפות, ובייחוד לאורך שפת החוף בצורה בולטת, תוך הפניית שימת הלב לסיכון העומד בפניו ממש בעת כניסתו אל המים. כאמור, לא הוצבו שלטים כאלה במקומות הנדרשים.

גרימת הנזק וקשר סיבתי: הפרת החובה היא הסיבה העובדתית לקרות הנזק, שכן אלמלא הופרה החובה, ואילו ננקטו אמצעי הזהירות הראויים, הסיכוי כי הנזק היה נמנע, גדול מהסיכוי, שהוא היה מתרחש בלאו הכי. תנאי זה מתקיים במקרה שלפנינו. ברי, כי מתקיימת זיקה סיבתית בין ההתרשלות לנזק. אלמלא בחרו המשיבות שלא לנקוט באמצעי זהירות סבירים, ואלמלא ישבו באפס מעשה – לא היה הנזק נגרם. אילו הקפידו על אמצעי זהירות סבירים, ניתן לקבוע במאזן ההסתברויות שהנזק היה נמנע. היינו, הפרת החובה היא הסיבה המשפטית לקרות הנזק.

ניתוק קשר סיבתי- אשם תורם: עפ"י הפסיקה, בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על-פי מבחן האשמה המוסרית.ב

כדי לקבוע אם מוצדק לראות במעשה הרשלנות המקורי, מבחינה משפטית, משום סיבה לתאונה, עלינו להיעזר במבחן הציפיות, עלינו לשאול אם מעשהו או מחדלו של הגורם המתערב - בין אם הוא צד שלישי ובין אם הוא הניזוק עצמו - היה בגדר הציפיות הסבירה אשר על המזיק, חובה היה, לחזותו מראש.

כאשר ברור לכל שחוף הים הוא האטרקציה המביאה ציבור רחב של מבקרים לחניון ובהתייחס לכך שהכניסה לכלי רכב לחוף הים הינה רק דרך החניון, על המשיבות היה בכל מקרה לנקוט באמצעים שיבטיחו את שלום המבקרים. המשיבות יצרו את הסיכון של טביעת מבקרים על-ידי מעשיהן הרשלניים. המנוח לא נכנס למים כדי לטבוע ולא התייחס לתוצאה זו באי-איכפתיות. המעשה שלו אמנם היה רשלני, אך המבחן על-פיו יש למדוד את מעשיהן של המשיבות הוא מבחן הצפיות, היינו: האם היה עליהן לצפות אפשרות של התרשלות מצד המבקרים. משהושב על כך בחיוב, הרי נוצר קשר סיבתי בין רשלנותן למותו של המנוח בטביעה. התרשלותו של המנוח לא הגיעה בנסיבות המקרה לדרגה חמורה שיהיה בה כדי לנתק קשר זה.

בענייננו, יש לקבוע את מידת אשמו של המנוח בשיעור של 66%.

אשר על כן, יוחזר הדיון לבית-משפט השלום להכרעה ביתר השאלות השנויות במחלוקת, לרבות בשאלת גובה הפיצויים הראוי וחלוקת האחריות בין המשיבות.