כנס ה-G7 בטוקיו וההבדל שבין האטה למיתון

שלמה גרינברג עם רשמים מכנס שרי החוץ של 7 המדינות התעשייתיות הגדולות
שלמה גרינברג |

בשביל מה נפגשו בטוקיו?

לאנשים כמונו, שעוקבים מקרוב אחרי כל הפרשנויות בנושא, "יש או אין מיתון בארה"ב ומה המשמעות לגבי הגלובליזציה, המניות וכו'" ההתאספות של שרי האוצר והנגידים של 7 המדינות התעשייתיות הגדולות בטוקיו, בשבת האחרונה, נראתה, ביום ו', ככנס חירום להצלת כלכלות העולם מהמשבר בארה"ב.

ביום א' בבוקר קראנו את כל מה שכתבו, כולל ההצהרה המסכמת של השרים ולהפתעתנו שום דבר לא הוחלט שם, אפילו לא פעולה משותפת. מה שיותר מעניין שהכל נשמע רגוע, שום דבר לא בוער ובינתיים, "כל מדינה ממשיכה לעשות את מה שעשתה עד כה", אפילו לא מדברים על מאמץ משותף.

חמש פעמים קראנו את ההצהרה המסכמת שיצאה מהכינוס בטוקיו ולבסוף לקחנו את סיכום הדברים הממצה מכתב הניו יורק טיימס מרטין פקלר. נראה לנו שזה הסיכום הכי קרוב למה שאמרו שבעת המופלאים.

ובכן, שרי האוצר והנגידים אומרים אומנם שהם יותר פסימיים מכפי שהיו בהתכנסותם האחרונה לפני כארבעה חודשים. אבל הסיכום שלהם הוא שהכלכלה הגלובלית נשענת על בסיס מוצק וארה"ב לא תיסוג למיתון. הנציגים המכובדים מלמלו משהו על פעולה משותפת להרגעת השווקים הפיננסיים אבל שום דבר מעשי ומה שהפליא אותנו יותר מכל היה חוסר התייחסות מוחלט לאפשרות של עזרה ותמיכה למאמצי ארה"ב שלא להיכנס למיתון.

מסתבר, ממה שדווח, שארה"ב לא לחצה כל כך והשאר לא התנדבו לפעול, לא בנושא הריבית ולא בנושא האינפלציה. ההפך, ההצהרה קוראת לכל מדינה לפעול לפי ראות עיניה וכולם מסכימים "להמשיך ולהסתכל מקרוב על ההתפתחויות". בתוך ההחלטה המסכמת מצוינים שלושה נושאים ספציפיים.

הראשון הוא הבקשה המשותפת מסין לגרום לעליית ערך היואן, השני הוא בקשה מהמדינות המפיקות נפט להגדיל את המכסות ולבסוף מגיעים לארה"ב ובנושא הזה, כך לשון ההודעה, הוקדש זמן רב לדיון בנושא בעיות הנדל"ן למיניהן והניסיון של הממשל לפתור אותן, אף מילה על פתרונות אפשריים. יכול מאוד להיות שהנינוחות ורמת הדאגה הכול כך נמוכה הם תוצאה של דברי שר האוצר האמריקאי, הנרי פולסון, שנחשב בעולם כגורו שבגורואים. פולסון אמר שכלכלת ארה"ב תמשיך לצמוח גם השנה והוא בטוח באשר לבריאותה של הכלכלה גם בעתיד.

"מה שקצת קלקל את האווירה הנינוחה, המפתיעה", כותב פקלר, "הייתה הקריאה לבנקים הגדולים לגלות את היקף ההפסדים-מחיקות האמיתי שלהם ממשבר הסאב-פריים. שר האוצר הגרמני, פיר סטיינברוק, טען שהנאספים מאמינים שהמחיקות יגיעו ל 400 מיליארד דולרים, פי 4 ממה שהוערך רק לפני חודשיים.

קשה מאוד למצוא מקור מהימן יותר להערכת המצב הכלכלי הגלובלי משבעת שרי האוצר והנגידים של שבע הכלכלות המובילות בעולם. כאשר צבור המשקיעים-צרכנים, שעוקב אחרי התקשורת הכלכלית בחודש האחרון ושעוקב אחרי התנהגות השווקים הפיננסיים, קורא את סיכומי הפגישות מיד עולה התהייה בראשו, "היכן האנשים הללו, שהיו בטוקיו, חיים?" שהרי אם עוזבים את טוקיו מבלי להציג שום תוכנית פעולה מה זה אומר? לנו זה אומר שהשד אינו נורא כפי שהתקשורת הפיננסית מתארת או שלשרי האוצר לא ברור עדיין מה שקורה ולכן הם מעדיפים להציג עמדה אופטימית יותר.

נתחיל בכך ששתי ההשערות נכונות. זה ששרי האוצר נמצאים עדיין באפלה הם אומרים בעצמם וזה שהמצב אינו קטסטרופאלי כפי שהתקשורת טוענת גם נכון שהרי האנשים האלו, הכול כך חשובים ושיודעים הכול, אינם נשמעים יותר מידי מודאגים.

ובכל זאת? מה אנחנו, כמשקיעים, אמורים לעשות כאשר כל המומחים והפרשנים בוול סטריט ולבטח באחד העם טוענים שהמצב קטסטרופאלי וגורמים לכולנו למכור מניות באטרף? צריך לנסות ולחשוב בהגיון.

ההיגיון אומר כך: שרי החוץ והנגידים לא היו מפרסמים הצהרה כל כך פארווה אם המצב היה קשה כפי שמתארת התקשורת הפיננסית. אין לנו ספק בכלל שאם, בשבת בטוקיו, היו שומעים, בעיקר משר האוצר והנגיד האמריקאי, שהמצב כלאחר ייאוש היו מחליטים על צעדים ברורים. העובדה שהחליטו שלא לעשות מאומה אומרת שהתמונה המעודכנת שקבלו אומרת, "נכון, יש בעיות אבל כדאי להמתין ולראות איך תפעל חבילת ההטבות האמריקאית, האם משברי האשראי והמשכנתאות אכן מאיימים ברצינות על המערכות הפיננסיות והאם באמת מתקרב מיתון או שזו האטה בארה"ב?".

זה שוב מחזיר אותנו לטענה שאנחנו טוענים מאז החלו הזעזועים הגדולים בשווקים כתוצאה מהמשבר הטכנולוגי של שנות ה 2000. הטענה היא שנכון להיום ובטווח הנראה לעיין התנהגות משקיעים חייבת להתבסס על מה שקורה בארה"ב, כל היתר שולי. נכון, מדובר בכלכלה חולה עם גירעונות ענק, בלי חסכונות, חובות מטורפים ועוד. אבל תרבות הצריכה שם שונה מבכל העולם והצרכן האמריקאי קונה 61 סנט מכל דולר שהעולם כולו מייצא. כל העולם, כולל "ידידותיה" של ארה"ב צועק, "Yankee go home" אבל בלחש מוסיפים,"But don't forget to take me with you". הצריכה האמריקאית, להבדיל מהסינית, האירופית או היפנית, היא צריכה של מוצרים שגורמים לצמיחה אצל המדינות שמייצאות, ממכוניות ועד לצעצועים.

אנחנו, כמשקיעים ולאור המבוכה שאפילו שבעת השרים המופלאים מציגה, צריכים להחליט על דבר אחד בלבד, "יש או אין מיתון בארה"ב?", "מיתון" אמרנו, לא "האטה". אם אתם מאמינים שהסימנים שרואים יביאו להאטה בלבד זה הזמן לחפש מניות של חברות שלא נפגעות בהאטה שיורדות כעת עם העדר. אם הסימנים שאנחנו רואים יביאו, לדעתכם, למיתון אל תשקיעו בכלום ואפילו מכרו את מה שיש. כי האטה זה טווח קצר ומיתון זה טווח ארוך.

אנחנו בטוחים שזו האטה ולא מיתון ומדוע? בגלל מה שעושה שם הממשל, חבילת ההטבות שעברה. האמריקאים הוכיחו, מספר פעמים בעבר, שכאשר, בגלל טעויות שלהם ובגלל תאוות הבצע הקפיטליסטית הם מכניסים עצמם למשבר הם גם יודעים לצאת ממנו. אבל גם התהליכים הכלכליים מאותתים שהסיכוי להיכנס למיתון נמוך מהסיכוי לחזור לצמיחה כיוון שהעידוד שניתן כרגע לענפי הייצוא, התיירות והחקלאות מקזזים בעוצמתם את השפל ממנו סובלים מגזרי הנדל"ן והבנקאות.

הגיע לשולחננו מחקר עדכני של ליהמן, Credit Recession 2007 – 2008, שאנחנו ממליצים לכם להשיגו ולקרוא על מנת להגיע למסקנה שלנו שמיתון לא יהיה שם ולכן זה הזמן לאסוף מניות שמייצגות חברות שלא תסבולנה מההאטה.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
מטרו (נת"ע)מטרו (נת"ע)

אג"ח למטרו: נת"ע בוחנת גיוס חוב לפרויקט בגוש דן

מי המוסדי שישקיע בפרויקט הכי גדול במדינה אבל גם הכי מסוכן? החברה הממשלתית מקדמת הנפקת אג"ח כדי לגשר על פערי עיתוי בין הוצאות העתק להכנסות עתידיות ממסים ואגרות, אך מתווה המימון עדיין לא הוכרע, והשאלות על סיכונים, לוחות זמנים והרלוונטיות התחבורתית של הפרויקט מתרבות

אדיר בן עמי |
נושאים בכתבה מטרו גוש דן

פרויקט המטרו יהיה ארוך מהצפוי ויעלה יותר מהצפוי. פרויקט המטרו עלול להגיע לקו הסיום בעוד 20-23 שנים ולהיות לא רלוונטי כי יהיו פתרונות לתחבורה אחרים מהירים ויעילים יותר כי יהיה רובטקסי , אוטובוסים אוטונומיים וכמות הרכבים על הכביש תהיה נמוכה יותר משמעתית כי זה החזון העתידי של עולם הרכבים האוטונומיים. אז למה שמישהו ישקיע באג"ח של המטרו? הסיכון מטורף. הסיבה היחידה היא בגיבוי של המדינה - המדינה הולכת על הפרויקט שעשוי להגיע גם ל-250 מיליארד שקל ויותר  והיא צפויה לגבות אותו כלכלית. 

נת"ע, החברה הממשלתית שאמורה לבצע את פרויקט המטרו בגוש דן, מקדמת בחודשים האחרונים אפשרות להנפיק אג"ח בבורסת תל אביב. המטרה: לגשר על פער העיתוי בין ההוצאות האדירות הנדרשות להקמת הפרויקט לבין ההכנסות ממסים ואגרות, שחלקן אמורות להגיע רק בעוד שנים רבות - אם בכלל. המהלך ממתין להכרעה של מיכל עבאדי-בויאנג'ו, המועמדת לתפקיד החשבת הכללית, שעדיין לא אושרה בממשלה. השאלה שנשאלת היא מי בדיוק ירצה להשקיע באג"ח של פרויקט שיכול להימשך שנים, בעולם שבו הטכנולוגיה משתנה כל רגע ובקצב שדברים מתקדמים, אנחנו עשויים להיות במרחק שנים מרובוטקסי ברחובות.


מדובר בפרויקט תשתית בקנה מידה חריג, אולי הגדול שידעה ישראל, עם תג מחיר שמתקרב ל־180 מיליארד שקל לאחר הצמדות. אלא שבניגוד לכביש או מחלף, כאן מדובר במיזם רב־שנתי, רב־שלבי ורב־סיכונים, שמעטים יכולים לומר בביטחון מתי יושלם, כמה יעלה בפועל, והאם יעמוד בתחזיות הביקוש המקוריות. הוצאות על תכנון, חפירה וביצוע צפויות להתחיל הרבה לפני שמסים, אגרות גודש והשבחת קרקע יתחילו לזרום. חלק מההכנסות, אם יגיעו, תלויות בהחלטות של יזמים, תזמון מימוש נכסים ומצב שוק הנדל"ן, משתנים שקשה מאוד לבנות עליהם תזרים יציב.


במילים אחרות, מישהו צריך לממן את הפער. האפשרות שמונחת כעת על השולחן היא לגייס את הכסף מהציבור, דרך אג"ח. מדובר בחוב שמגובה בפרויקט שטרם התחיל בפועל, שמועד סיומו אינו ברור, ושכבר כיום מלווה באזהרות חוזרות ונשנות של מבקר המדינה ובנק ישראל. גם אם תינתן ערבות מדינה, כמעט הכרחית במקרה כזה, קשה להתעלם מהעובדה שמדובר בחוב שמגלם סיכון תפעולי, רגולטורי ופוליטי גבוה. כל שינוי במדיניות, כל עיכוב תכנוני, כל משבר תקציבי, עלולים לדחות עוד יותר את היום שבו המטרו יהפוך מרעיון למציאות.


הפתרון התחבורתי של העתיד?

עולה גם שאלה לגבי עצם ההיגיון התחבורתי של הפרויקט: האם המטרו, כפי שהוא מתוכנן כיום, אכן מייצג את פתרון הניידות המתאים לעשורים הבאים. שוק התחבורה העולמי מצוי בתקופה של שינוי מואץ, עם התפתחות של טכנולוגיות אוטונומיות, מודלים של תחבורה כשירות, ושירותי שיתוף שמערערים על ההבחנה המסורתית בין תחבורה ציבורית לפרטית. במקביל, רעיונות כמו הפעלה מסחרית של כלי רכב אוטונומיים, כולל שירותי רובוטקסי שנמצאים כיום בשלבי ניסוי והטמעה ראשוניים, מעלים שאלות לגבי גמישות, קיבולת ועלויות. בניגוד לתשתית מסילתית קבועה, פתרונות מבוססי תוכנה ורכב אוטונומי עשויים להתאים את עצמם מהר יותר לשינויים בדפוסי הביקוש, בצפיפות ובטכנולוגיה, ולהציב סימן שאלה סביב השקעות עתק בתשתיות קשיחות שמועד מימושן רחוק והיכולת להתאימן מוגבלת.