אנו נוהגים לומר כי כל משבר הינו גם הזדמנות. משבר 2008 עשוי לגרום להתקרבות בהתנהלות המוניטארית והפיסיקאלית בין ארה"ב לגוש האירו ואם כך יהיה - המשקיעים יעמדו בפני עולם הרמוני יותר, שיקל עליהם לבצע החלטות עסקיות.

ההתאוששות הכלכלית מהמשבר הגדול של השנים 2008 ותחילת 2009 הושגה במידה רבה הודות לנחישות והתגובה המהירה של מקבלי החלטות ברחבי העולם. בראש המחנה צעדו נגידי בנקים מרכזיים, הם הפחיתו במהירות את הריביות שלהם עד רמות היסטוריות שלא נראו בעבר.

למרות הנחישות יוצאת הדופן, היה ברור כבר אז כי ההחלטה הקשה יותר תהיה מתי להעלות שנית את הריביות? זהו מן הסתם צעד פופולרי פחות, מה עוד שהידוק מוקדם מדי עלול להצריך כך הפחתה חוזרת - תרחיש שיסכן את אמינותם.

מכיוון שמי שנכווה ברותחין נזהר בפושרין, לא ממהרים רבים מנגידי המדינות המתקדמות, לרבות ארה"ב, גוש האירו, בריטניה, קנדה ויפן (לה צרות מיוחדות משלה) לעשות כן. בגוש האירו התהליך החל בזהירות לפני חודשיים ובארה"ב לא עושה רושם כי הנושא עומד על הפרק.

כשהמשקיעים בעולם הבינו כי הריביות לא תחזורנה לנקודות המוצא בעתיד הנראה לעין, החלו לתור אחר חלופות שונות; שוק הסחורות, שבכל מקרה רשם ביקושים נאים (הודות לתהליכי אורבניזציה ועלייה ברמת החיים במדינות המתפתחות והמתעוררות הגדולות) הובא לקדמת הבמה. כתוצאה, התייקרו עד מהרה הסחורות והדבר השתקף בעלויות חומרי הגלם ותשומות הייצור: ב-12 החודשים האחרונים עלו מדדי המחירים ליצרן בארה"ב ובמדינות האיחוד האירופי 7% ו-8% בהתאמה.

בד בבד שבו משקי בית לפקוד את רשתות השיווק והמרכולים, אך די בהיסוס: מדדי המחירים לצרכן עלו בקצב איטי בהרבה בהשוואה לעלייה במדדי המחירים ליצרן, בגלל האבטלה הגבוהה והעיקשת ברבות מהמדינות. כך, מדדי המחירים לצרכן בארה"ב ובאיחוד האירופי עלו 3.6% ו-2.1% בהתאמה ב-12 החודשים האחרונים. בשני המקומות שיעור האבטלה גבוה: 9.1% בארה"ב ו-9.5% באיחוד האירופי.

מצב דברים זה הביא עד מהרה להתלבטות קשה - האם להקדים רפואה למכה ולא להמתין לראות אם העלויות יגולגלו על ידי החברות לפתחי הלקוחות, או להמתין עד ששוקי העבודה (ובמספר מקומות - הדיור) ישובו לאיתנם?

השאלה הופכת קשה יותר מדי חודש, שכן ההבדלים בין העליות המהירות במדדי המחירים ליצרן לבין העליות המדודות במדדי המחירים לצרכן גדלים מדי חודש. גם בישראל התופעה מוכרת: מדד המחירים ליצרן עלה ב-7.6% בשנה האחרונה, בעוד מדד המחירים לצרכן עלה 4.1% "בלבד".

הרשויות המוניטאריות מתברר, מתקשות להכריע: בארצות הברית מעריכים כי ההתייקרויות האחרונות בשוקי האנרגיה והמזון היו זמניות ולשיטתם מוטב להבליג, שכן קצב האינפלציה ירד בקרוב "ללא סיוע". מנגד, בגוש האירו חוששים כי ציפיות האינפלציה יגשימו את עצמן ולכן ראוי לטפל בתופעה בעודה באיבה.

שני הצדדים מכירים בצורך לנרמל את ריביותיהן, שכן הן נמוכות מדי בהינתן קצב הגידול בתוצרן ברבעונים האחרונים. המחלוקת היא לגבי קצב ועיתוי התהליך - הרשויות בארצות הברית מבקשות ללכת על בטוח ואילו בגוש האירו מבקשים לתת טיפול מונע. בדרך מאמינים בגוש, כי ניתן לעשות זאת תוך כדי התמודדות עם משבר החוב הפוקד אותו.

שתי העמדות קוטביות, אך אינן מפתיעות: בארה"ב לא הוגדר יעד מספרי של יציבות מחירים, והבנק המרכזי אמון בו זמנית על תמיכה בפעילות הכלכלית. בגוש האירו מקבלת יציבות המחירים קדימות והתמיכה בפעילות הכלכלית מגולגלת בדרך כלל לפתחן של הממשלות.

במצב דברים זה נוסיף מדי חודש לדוש בשאלה - האם האינפלציה בעלייה לשיטתם של קובעי המדיניות? מבחינת המשקיעים הרבים התלויים בהחלטות הריבית, מדובר במתכון בטוח לאי ודאות ועצבנות שיוסיפו לאפיין את התנהלות השווקים. בסופו של דבר יהיו חייבים למצוא לכך פתרון ולכן להערכתי, מעז יצא מתוק:

לאחרונה דווח על כך שבארה"ב שוקלים אימוץ יעד יציבות מחירים מספרי, כדרך להגדיל את שקיפותו של הבנק הפדראלי. מנגד, בגוש האירו מדברים על שינויים מבניים שיקרבו אותו לקונסולידציה פיסיקאלית דוגמת ארה"ב - כאחד הלקחים העיקריים של המשבר. תהליכים כאלו יגרמו לכך שמערכת קבלת ההחלטות בשני הגושים תהיה אחידה יותר ולמשקיעים יהיה קל יותר להיערך לקראתן ולקבל החלטות הקשורות בהן.

הכותב, רונן מנחם, מנהל יחידת ההשקעות והאסטרטגיה בבנק מזרחי טפחות.