בריכת שחייה בפרויקט מגורים
צילום: ביזפורטל

האם מס רכישה צריך לכלול גם את הזכויות להשתמש בבריכה ובספא?

חברה רכשה קרקעות בעסקה שבה נרכשה גם הזכות להשתמש במתקנים שנמצאים ליד, ששייכים למגדל יוקרתי. לטענתה, יש להבחין בין רכישת הקרקע לרכישת זכויות השימוש, כי זיקת ההנאה אינה חלק אינטגרלי מהמקרקעין, ולכן אין לחייבה במס רכישה עבורה
עוזי גרסטמן |

בפסק דין חשוב שניתן באחרונה על ידי ועדת הערר של בית המשפט המחוזי בירושלים, בראשות השופט אביגדור דורות, נדונה סוגיה עקרונית הנוגעת לחיובים של מס רכישה על עסקה מורכבת שכללה רכישת מקרקעין וזכויות שימוש במתקנים במגדל מגורים יוקרתי. המחלוקת נסבה סביב השאלה אם יש לחייב את כלל העסקה במס רכישה, או שצריך להפריד בין רכישת הקרקע לבין רכישת זכויות השימוש במתקנים, כפי שטענה הרוכשת.

החברה העוררת, שעסקה ברכישת זכויות מקרקעין במרכז ירושלים, חתמה על עסקה לרכישת חלקות בעיר, שבמסגרתה רכשה לא רק את הזכויות במקרקעין אלא גם את הזכות להשתמש במתקנים שנמצאים ליד, ששייכים למגדל יוקרתי שממוקם בסמוך. זכות השימוש כללה גישה לספא, בריכה ומקווה טהרה שמצויים במגדל המגורים השכן.

החברה ביקשה להפחית שווי של 24 מיליון שקל מתוך 305 מיליון שקל צילום: ביזפורטל

העוררת טענה כי יש להבחין בין רכישת הקרקע לבין רכישת זכויות השימוש במתקנים, וטענה כי זיקת ההנאה שנרכשה אינה חלק אינטגרלי מהמקרקעין עצמם, ולכן אין לחייבה במס רכישה בגין רכיב זה בעסקה. החברה ביקשה להעריך שווי של כ-24 מיליון שקל מתוך סכום כולל של 305 מיליון שקל, ששולמו כתמורה עבור זכויות השימוש במתקנים - ולהוציא סכום זה מהחישוב הכולל של מס הרכישה.

 

רשות המסים: מדובר בהפרדה מלאכותית

מנגד, רשות מיסוי מקרקעין, באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים, דחתה את טענות העוררת וטענה כי מדובר בעסקה אחת כוללת לרכישת מקרקעין, שבה זכויות השימוש במתקנים הסמוכים הן חלק בלתי נפרד מהמקרקעין שנרכשו. על פי רשות המסים, ההפרדה בין רכישת המקרקעין לבין זכויות השימוש היא הפרדה מלאכותית, שנועדה להפחית את גובה מס הרכישה שחל על העסקה.

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

הרשות טענה כי כשהעוררת מוכרת דירות בפרויקט המגורים שבבעלותה, אין היא מפצלת בין שווי הקרקע לבין שווי זיקת ההנאה, ולכן אין לה עילה להבחין בין השניים במקרה זה. יתרה מכך, נטען כי זכות השימוש במתקנים משביחה את ערך המקרקעין, ולכן יש לראות אותה כחלק מהעסקה כולה.

הדיון התמקד בשאלה אם זיקת ההנאה שנרכשה מהווה חלק מהותי ובלתי נפרד מהמקרקעין, או שמדובר בזכות נפרדת שאינה חייבת במס רכישה. השופט דורות פתח את הדיון במקרה בהתייחסות להגדרת "זכות במקרקעין" בחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) תשכ"ג-1963, שקובעת כי זכות במקרקעין כוללת לא רק בעלות - אלא גם זכויות שימוש שונות שמאפשרות הנאה מהמקרקעין, אם כי החוק אינו כולל במפורש זיקת הנאה בהגדרה הזו.

קיראו עוד ב"משפט"

השופט קבע כי מהות העסקה היא מכירה של זכויות מקרקעין כוללות, וזכויות השימוש במתקנים הן חלק בלתי נפרד מהעסקה. "הפרדה בין המקרקעין לבין זיקת ההנאה היא מלאכותית ואין לה מקום," קבע השופט. הוא ציין כי מדובר בעסקה אחת כוללת שנחתמה בין הצדדים, וכי הן ההסכם והן אופן הדיווח לרשויות מצביעים על כך שהצדדים ראו בזכויות השימוש כחלק אינטגרלי מהמקרקעין עצמם.

עוד צוין כי העוררת עצמה לא פיצלה בין זכויות אלה כשדיווחה על מכירת הדירות בפרויקט שבנתה. לפי פסק הדין שפורסם, "העוררת עצמה ראתה בזכויות השימוש במתקנים כחלק מהותי מרכישת הדירות".

ועדת הערר שמה דגש על הפרשנות הכלכלית של העסקה, ולא רק על הצדדים הפורמליים שלה. בפסיקתו, ציין השופט דורות כי החוק למיסוי מקרקעין מכוון להסתכלות על התוכן הכלכלי של עסקה ולא על צורתה החיצונית. כך, גם אם ההסכם כלל שני מרכיבים, אחד מהם הנוגע למקרקעין והשני לזכויות השימוש, יש לבחון את מהות העסקה כולה ולא להפריד בין הרכיבים באופן מלאכותי.

השופט הבהיר כי אם היו מנסים לבצע הפרדה מלאכותית בין רכישת הקרקע לזכות השימוש במתקנים, היה הדבר פותח פתח להימנעות ממס בעסקות דומות אחרות, ולכן יש לשמור על עקרון אחידות במס.

 

הפסיקה מחזקת את עמדת רשות המסים

בסיכומו של דבר, קבע השופט דורות בפסק הדין שפרסם כי העסקה כוללת במלואה את זכויות השימוש במתקנים, ולכן יש לחייב את כל העסקה במס רכישה - בהתאם לסכום הכולל של 305 מיליון שקל. הטענה שהוצגה על ידי העוררת כי מדובר בשתי עסקות נפרדות נדחתה, והערעור נדחה במלואו. כמו כן, העוררת חויבה בתשלום הוצאות משפט בסכום כולל של 40 אלף שקל.

פסק הדין מהווה תקדים חשוב בתחום מיסוי המקרקעין - בייחוד בכל הנוגע להפרדות מלאכותיות בעסקות מורכבות הכוללות זכויות שימוש במתקנים נוספים. החלטה זו מחזקת את עמדת רשות המסים, שלפיה יש לבחון את העסקה כולה ולא לפצל רכיבים שונים שלה לצורך הפחתת המס.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
דיור מוגן קשישה מבוגר זקנה הליכון
צילום: Istock

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך

שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"

עוזי גרסטמן |

בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.

הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.

בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.

הפגמים בצוואה לא היו שוליים

הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.

בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.

חוזה מכירת דירה CHATGPTחוזה מכירת דירה CHATGPT

ניצחון לרוכשי הדירות: המחוזי החיה חברה באופן זמני

עמדתם של רוכשי הדירות התקבלה על ידי המחוזי מרכז לוד, שאישר להחיות חברת נדל"ן שפורקה, במקביל למינוי עורך הדין שלהם לכונס נכסים לצורך רישום הזכויות בטאבו. בניגוד לעמדת משרד המשפטים, נקבע כי פיצול ההליך לשני הליכים נפרדים רק יכביד על הצדדים ויבזבז משאבים שיפוטיים, ללא כל הצדקה עניינית

עוזי גרסטמן |

בשולי המרשם היבש של רשם החברות, הרחק מהכותרות היומיומיות על עסקות ענק ויזמים גדולים, התנהלה במשך שנים מציאות מורכבת עבור רוכשי דירות שביקשו לעשות דבר בסיסי לכאורה: להשלים רישום זכויות במקרקעין על שמם. החברה המשכנת שהיתה אמורה לבצע את הפעולה כבר חדלה מלהתקיים, נמחקה ממרשם החברות, והשאירה אחריה נכס לא רשום, בעלי זכויות חסרי אונים, ומבוי סתום ביורוקרטי. השבוע קבע בית המשפט המחוזי מרכז לוד כי במצב שכזה, אין סיבה להוסיף עוד מכשולים בדרך, וקיבל את בקשת הרוכשים להחיות את החברה ולמנות כונס נכסים במסגרת הליך אחד.

ההחלטה ניתנה על ידי השופט הבכיר יעקב שפסר, בתיק שעסק בבקשה להחייאת בלו גולדמן חברה לבניין, חברת נדל"ן שחוסלה בעבר. המבקשים - קבוצת רוכשי דירות, כולם בעלי זכויות במקרקעין נשוא הבקשה - פנו לבית המשפט בבקשה חריגה יחסית בהיקפה אך לא במהותה: להחיות את החברה באופן זמני, אך ורק לצורך הסדרת רישום המקרקעין, ובמקביל למנות את בא כוחם ככונס נכסים כדי שיבצע את פעולות הרישום בטאבו. מול הבקשה הזו ניצבה עמדת משרד המשפטים, באמצעות רשמת החברות והשותפויות, שהתנגדה לכריכת הסעדים. לטענת המדינה, יש להיצמד לכלל הדיוני שלפיו תחילה יש לדון אך ורק בשאלת החייאת החברה, ורק לאחר שהחברה אכן הוחייתה, לפנות בהליך נוסף, נפרד, לקבלת סעדים משלימים, ובראשם מינוי כונס נכסים והסמכתו לבצע פעולות רישום.

אלא שבית המשפט בחר לסטות מהכלל, וקבע כי בנסיבות המקרה אין מדובר בסטייה בלתי מוצדקת, אלא בהכרעה מתבקשת, יעילה והוגנת כלפי המבקשים. בפסק הדין ציין השופט שפסר כי לאחר שעיין בבקשה ובנספחיה, ולאחר שבוצע יידוע לכל בעלי העניין בדבר הגשת הבקשה להחייאת החברה, וכשלא הוגשו התנגדויות, אין מניעה עקרונית לאשר את ההחייאה. עוד צוין בפסק הדין שפורסם כי מולאו כל התנאים שאליהם הפנתה המשיבה, ובכללם הסכמת המבקשים לכך שבתום הפעולה שלשמה התבקשה ההחייאה, יינתן צו להשבת החברה לסטטוס של חברה מחוסלת.


"החייאת החברה לצורך ביצוע פעולה נקודתית"


בהקשר הזה, הדגיש בית המשפט בהכרעת הדין כי מדובר בהחייאת חברה לצורך פעולה נקודתית ומוגדרת היטב. בפסק הדין נכתב כי מדובר ב"החייאת החברה לצורך ביצוע פעולה נקודתית של הסדרת רישום מקרקעין, באופן שבסופו של יום לא יווצר מצב בו תוותר במרשם חברה שאין בה פעילות תוך הטעיית הציבור". הדברים האלה שימשו בסיס להחלטה לאשר את החייאת החברה והשבתה לרישומי רשמת החברות.

אלא שעיקר המחלוקת לא נסב סביב עצם ההחייאה, אלא סביב השאלה האם ניתן וראוי לכרוך בהליך אחד גם את מינוי כונס הנכסים והסמכתו להשלים את פעולות הרישום. משרד המשפטים הפנה לפסיקה שלפיה הכלל הוא שיש להפריד את הסעדים, וציין כי תחילה יש לדון רק בהחייאת החברה, ורק לאחר מכן - ובהליך נוסף - לדון בסעדים נוספים. בית המשפט לא התעלם מן הכלל, ואף ציין במפורש בהחלטתו כי,  "אכן, הכלל הוא יש לדון מלכתחילה רק בשאלת החייאת החברה, וככל שהוחייתה, יש לעתור בהליך נוסף ונפרד, לקבלת סעדים נוספים". עם זאת, כאן בדיוק נכנס החריג לכלל. השופט שפסר הבהיר כי בנסיבות הספציפיות של המקרה, הכלל הדיוני אינו משרת את תכלית ההליך, אלא להפך.