מחלוקת גירושים שהתגלגלה לפתחו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים נהפכה באחרונה לפסק דין חשוב ומעורר דיון. במרכזו ניצבת דרישתה של אשה לתשלום כתובתה במלואה, אף שבמסגרת הליך חלוקת הרכוש בינה לבין בעלה לשעבר, נפסק לטובתה סכום נכבד של מאות אלפי שקלים מכספי הפנסיה העתידיים שלו. הדיינים, בהרכב מורחב, בחרו לדחות את התביעה, תוך שימוש חריג, ואולי אפילו מפתיע, בביטוי "אין כפל מבצעים". מאחורי הביטוי הקליט עומדים טיעונים הלכתיים, משפטיים וחברתיים מורכבים, הנוגעים לאיזון שבין זכויות רכושיות לבין התחייבויות אישיות בדיני משפחה, ובעיקר לשאלה מתי ובאיזו מידה ניתן לדרוש גם וגם.

בני הזוג היו נשואים במשך שנים רבות, ולבסוף החליטו להיפרד. כמו שקורה במקרים רבים, הגירושים לא הסתכמו בהסכמה שקטה, ונושאים רבים נותרו שנויים במחלוקת. אחד המרכזיים שבהם היה גובה הכתובה. האשה החזיקה בכתובה שעל פי ניסוחה התחייב הבעל לשלם לה סכום גבוה מאוד במקרה של פרידה. הסכום, כך נטען בפני בית הדין, לא שיקף את המציאות הכלכלית של בני הזוג, ונכתב כחלק מהנורמה החברתית המקובלת - כתובות שכוללות סכומים מנופחים, שנרשמות מבלי להתכוון לגבותן במלואן בעתיד. אלא שלצד תביעת הכתובה, התקבלה תביעה נפרדת של האשה לחלוקת רכוש, שבמסגרתה חויב הבעל להעביר לה נתח ניכר מהפנסיה העתידית שלו - סכום שבית הדין תיאר כ"חיוב משמעותי של מאות אלפי שקלים".

האשה טענה כי אין קשר בין הסכום שקיבלה במסגרת איזון המשאבים לבין התחייבות הכתובה. לדבריה, הזכויות הרכושיות שנפסקו לה הן על פי דין המדינה, ואילו הכתובה, שהיא עניין שבדין תורה לדבריה, עומדת בנפרד ויש לממשה כפי שנרשם.

מנגד, טען הבעל כי אין כל היגיון, צדק או סבירות לחייב אותו לשלם סכום כפול - גם את מחצית רכושו, וגם את הכתובה הגבוהה - מה גם שהתחייבות זו מעולם לא שיקפה את יכולתו הכלכלית האמיתית. לטענתו, מדובר בכפל פיצוי, שנוגד את עקרונות הצדק הטבעי ואת התכלית של הכתובה עצמה.

• בכתובה היה כתוב - חצי מיליון שקל לאישה, כמה באמת שולם?
• הנישואים שרדו נחירות וגירוש למרפסת - עד הבן החורג
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בית הדין הגדול קבע פה אחד כי יש מקום לקיזוז בין הסכומים, ודחה את דרישתה של האשה לכתובה במלואה. בהחלטתם, שמו אב בית הדין הרב דוד יוסף, והרבים מימון נהרי ומאיר פרימן, דגש על כך שכתובה נועדה להוות "רשת ביטחון כלכלית לאישה במקרה של גירושין", אך לא כלי להתעשרות מעבר למה שקיבלה במסגרת חלוקת הרכוש. בהחלטה שפורסמה צוין גם כי, "אין בתשלום כתובה כדי להוות פיצוי נוסף, מקום שבו קיבלה האישה חלק מהותי מרכוש הצדדים – ובפרט מחלקו של הבעל בזכויות פנסיוניות שנצברו על שמו. אין כפל תשלומים, ואין 'כפל מבצעים'". 

הדיינים התייחסו גם להלכה ולמנהג המדינה (חוק יחסי ממון), וקבעו כי יש לראות בחלוקת הרכוש משום תחליף לחלק מהכתובה, בייחוד כשמדובר בסכומים ניכרים ובחלוקה שמיטיבה עם האשה. עוד נכתב בהכרעת בית הדין כי, "חזקה על כל אדם סביר שלא יתחייב גם להעביר מחצית מהונו וגם לשלם כתובה גבוהה. כל עוד לא הוכח אחרת – נניח כי לא הייתה כוונה לכפל התחייבויות".

אחד הנושאים המרכזיים שעלו בפסק הדין הוא היחס שבין מוסד הכתובה ההלכתי לבין מנגנון חלוקת הרכוש האזרחי, שמקורו בחוק יחסי ממון. בעוד שהכתובה היא התחייבות אישית של הבעל כלפי אשתו, חוק יחסי ממון קובע עקרונות שוויוניים בין בני הזוג - בלי קשר למגדר או למסורת הדתית. פסק הדין קובע כי כשאשה זוכה בחלק נכבד מהרכוש, בייחוד כזה שהצטבר על שם הבעל בלבד, יש לראות בכך חלק מהמענה הכלכלי שניתן לה - ואין הצדקה לחייב את הבעל גם בתשלום הכתובה במלואה.

• האם השכנים יכולים לבלום הריסה של אחד מחלקי הבניין?
• ההתנגדות נדחתה - פרויקט ההריסה והבנייה בחיפה יצא לדרך
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• הירושה נהפכה למכרז מחייב: 3 אחים ייאלצו למכור בית

בעוד שפסק הדין עוסק במקרה פרטי, יש לו השלכות רוחב משמעותיות. הוא עשוי להוות תקדים עבור מקרים דומים שבהם מועלית דרישה לתשלום כתובה גבוהה, בנוסף לחלוקת רכוש. ההחלטה עשויה להשפיע על טענות הצדדים בדיונים עתידיים, בייחוד כשסכומי הכתובה נראים מנותקים מהמציאות הכלכלית.

האם האישה הייתה יכולה לדרוש רק את הכתובה, בלי להיכנס לאיזון משאבים?

תיאורטית כן, אך במציאות זה כמעט לא קורה. נשים רבות מבקשות את המקסימום האפשרי - גם על פי הדין האזרחי וגם על פי ההלכה. ויתור חד-צדדי על איזון משאבים כדי לשמר את זכות הכתובה אינו מהלך מקובל בדרך כלל, ולעתים הוא גם לא רווחי.

מה היה קורה אם הבעל לא היה עם פנסיה משמעותית?

במקרה כזה, ייתכן שהדיינים היו בוחנים את דרישת הכתובה בצורה שונה. ההנחה הבסיסית בפסק הדין היא שהאשה קיבלה סכום משמעותי מאוד, ולכן אין הצדקה לפיצוי נוסף. בלי אותו סכום, הטענה של אין כפל מבצעים היתה נחלשת.

האם נכתב בפסק הדין שהכתובה היתה "מוגזמת"?

כן. הדיינים השתמשו במונח "העמדת כתובה מוגזמת", אך סייגו שאין מדובר בהכרח בביטול הכתובה אלא בצורך לעמת אותה עם המציאות הכלכלית והתנהלות בני הזוג. העיקרון, לפי הדיינים הוא שכתובה היא התחייבות, אך לא צ'ק פתוח ללא מגבלות.

האם מדובר בהפחתה מעמדית של ערך הכתובה?

הדיינים לא שללו את חשיבות הכתובה, אלא ביקשו להציב אותה בפרופורציה. לטענתם, הכתובה נועדה להבטיח את ביטחונה הכלכלי של האשה, ולא לשמש כלי לעושק של הצד השני, בייחוד כשהאשה כבר קיבלה סכומים ניכרים.

האם פסק הדין קובע הלכה מחייבת לכל בתי הדין?

אף שמדובר בבית הדין הרבני הגדול, פסק הדין אינו בגדר הלכה מחייבת פורמלית, אך הוא נושא משקל רב מאוד וצפוי שישמש תקדים מנחה. דיינים רבים עשויים להתבסס עליו בעתיד במקרים דומים, בעיקר כשהתמורה שמקבלת האשה עולה על ערך הכתובה.

במקרה נוסף, נדרש בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע להכריע בתחילת החודש בסוגיה מורכבת הנוגעת להסכם גירושים, ויתור על כתובה, והסמכויות השיפוטיות של בתי הדין הרבניים והאזרחיים. הסיפור מתחיל בזוג שהתחתן ב-1995, ולאחר 20 שנות נישואין, החליט להתגרש. במסגרת הסכם הגירושים, שנחתם ואושר בבית הדין הרבני, הסכימו הצדדים על חלוקת רכוש, משמורת ילדים, מזונות - ובנוסף הוסכם כי האשה תוותר על כתובתה.​ ההסכם כלל סעיף מפורש שבו צוין כי, "במקרה של גירושין עם סידור הגט ובכפוף לביצועו, תוותר [האישה] על כתובתה ומזונותיה". סעיף זה נועד להבטיח כי הוויתור על הכתובה ייכנס לתוקף עם סידור הגט עצמו. ההסכם נחתם על ידי שני הצדדים ואושר בבית הדין הרבני - מה שהקנה לו תוקף של פסק דין.​ לאחר סידור הגט, הגישה האשה תביעה בבית הדין הרבני בדרישה לקבל את סכום הכתובה שלה, למרות הוויתור שנקבע כחלק מההסכם. לטענתה, הוויתור על הכתובה בהסכם היה מותנה בסידור הגט, אך לא בוצע בפועל במעמד הגט עצמו. בית הדין הרבני קיבל את טענתה, וקבע כי הוויתור על הכתובה אינו תקף, מכיוון שלא בוצע במעמד סידור הגט, וחייב את הבעל לשלם לאשה את מלוא סכום הכתובה שלה.​ הבעל, שלא הסכים עם החלטת בית הדין הרבני, פנה לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לבטל את החיוב בתשלום הכתובה ולקבל החזר של הסכום ששילם. לטענתו, ההסכם שנחתם ואושר בבית הדין הרבני מחייב את שני הצדדים, והוויתור על הכתובה שבו תקף. הוא הדגיש כי ההסכם נחתם מתוך הסכמה מלאה של שני הצדדים, ואושר על ידי בית הדין הרבני - מה שמקנה לו תוקף משפטי מחייב.​