העובדות

עברי אנגדה (להלן: "העובד") עבד במשטרת ישראל (להלן: "המעסיקה") במשך כשבע שנים כחוקר נוער בתחנת ב"ש.

באחד הימים הגיע העובד בהוראות מפקדו לתגבר את היחידה בנגב. העובד ישב במסדרון היחידה וסיווג תיקים כאשר שמע את האחראית על המחלקה (להלן: "האחראית") פונה לחוקר אחר ואומרת לו: "מי זה השחור שיושב מולך" השוטר אמר כי מדובר בשוטר מב"ש והאחראית הורתה ליתן לו עבודה באמירת המשפט: "תן לשחור הזה לעשות את זה".

העובד נפגע נוכח אמירות האחראית ופנה לדרגים בכירים עליו כדי לדווח על המקרה.

התעורר חשד לביצוע עבירה של הסתה לגזענות ועבירה על חוק איסור לשון הרע והטיפול בתלונה עבר למחלקה לחקירות שוטרים (להלן: "מח"ש").

מח"ש החליטה שלא לפתוח בחקירה מאחר ולא מדובר בעבירות שהעונש המרבי בגינן הוא מעל שנה. לפיכך, עברה התלונה לטיפול מחלקת המשמעת, והובהר לעובד כי הוא יכול לערור על החלטת מח"ש. תלונת העובד נבחנה ונבדקה אפשרות להליך גישורי אך העובד סרב ודרש מיצוי הדין עם האחראית. 

בסיום הבדיקה, החליטה המעסיקה כי הביטויים שנאמרו אינם הולמים והיא מתנצלת על האירוע. גם האחראית התנצלה וטענה כי לא התכונה להעליב או לפגוע בעובד אולם הוחלט לרשום לאחראית הערת מפקד בתיק אישי.

עמותת טבקה הפועלת למען יוצאי אתיופיה הצטרפה למאבק העובד והלינה על כך שגרסת העובד לא נשמעה בפני גורם בכיר וכי האחראית לא נדרשה להתנצל.

בהמשך, הודיע העובד על התפטרותו בשל חוסר אמון בינו לבין המעסיקה. המעסיקה ניסתה להציע לעובד תפקידים אחרים אך העובד סרב, עזב והתקבל לשרות בתי הסוהר. מכאן הגיע המקרה לבית הדין.

• חשבים משיקה מוצר חדש : הסורק - שירות התראות משפטיות
• חשבים מציגה מהפיכה טכנולוגית בעולם דיני העבודה והשכר
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

פסק דין

טענות העובד התבססו על כך שהמעסיקה הסתירה בתיק ראיות ועדים שיכלו ללמד על חומרת ההתבטאות של האחראית ועל טיוח ואדישות המעסיקה לפרשה.

עוד נטען כי העובד הושפל, נפגע וכתוצאה מכך נגרמה לו עוגמת נפש שהתבטא בירידה במשקל, קושי בשינה, מערכת יחסים זוגית מתוחה ומניעה ממפגשים חברתיים משפחתיים.

עוד נטען כי הטיפול של המעסיקה היה לקוי ללא גינוי פומבי לאמירות האחראית, הערה פיקודית לא פורסמה, מח"ש לא דנה בתלונה ובמישור המשמעתי ניסתה המעסיקה לסגת מההליך והפניה לא נבדקה לעומק. כתוצאה מכך חברי העובד התנכלו לו וראו בתלונתו כהלשנה ולכן העובד התפטר ועבר לעבוד בשב"ס בשכר נמוך יותר.

מנגד, המעסיקה לא חלקה על הטענה כי האמירות נאמרו ע"י האחראית וכי האמירות לא היו צריכות להיאמר. המעסיקה נקטה בהליך משמעתי והאחראית התנצלה. האמירות נאמרו בהיסח דעת ולא מתוך כוונה לפגוע. המעסיקה טענה כי לא פנתה לעובד כדי שלא יתפרש הדבר כניסיון להשפיע עליו שיחזור בו מתלונתו. כמו כן, נטען כי התלונה טופלה באופן ענייני והאחראית ננזפה וקידומה עוכב. עוד נטען כי העובד בחר שלא לערער על החלטת מח"ש שלא לחקור את התלונה ולכן הוא מושתק מלטעון כי מדובר בהחלטה לא סבירה. כמו כן, העובד בחר להתפטר לאחר שהפסיד במכרז על תפקיד שרצה בו והמעסיקה ניסתה להניא אותו מכוונתו להתפטר אך ללא הצלחה. בנוסף, העובד לא הוכיח כי נפגע בשכרו בשל חשיפת שחיתות או בשל אי שוויון בעבודה. לעניין פיצוי ללא הוכחת נזק, נטען כי מדובר בסכום מרבי ויש לקחת בחשבון את נסיבות האמירה ואת התנצלות האחראית ואת הדגש כי הדברים נאמרו שלא מתוך כוונה לפגוע או להשפיל את העובד. 

• 21 חשודים נעצרו בחשד לזיוף תקנים בהיקף של 15 מיליון שקל
• ישראל חושפת את "אור איתן": מערכת יירוט לייזר מבצעית ראשונה בעולם
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
• המענק לעובדים ייכנס כבר מחר: רשות המסים מקדימה את הפעימה...

בית הדין דן בסוגיית מתחם הביקורת השיפוטית על החלטה מנהלית וחיזק את ההלכה הפסוקה לפיה ביה"ד לא ימיר את שיקול דעתה של הרשות המוסמכת בשיקול דעתו.

נקבע כי עצם השארת האחראית אצל המעסיקה אינה תוצאה בלתי סבירה, היא מידתית, גם אם היא אינה מתקבלת על דעת העובד.

ביה"ד התרשם כי לא נפל פגם בטיפול המעסיקה בתלונת העובד ומכאן נדחו הטענות לקביעת הפרשי שכר שנגרמו לעובד כתוצאה ממעבר לשב"ס, הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, עוגמת נפש ופיצוי לפי חוק הגנה על חושפי שחיתויות.

ביחס לעוולת לשון הרע נבחנו השאלות מהו פרסום המהווה לשון הרע, מהי לדעת השופט שיושב בדין המשמעות שקורא סביר מייחס למילים, האם קללות וגידופים ייחשבו כלשון הרע. לאחר בחינת אמירות גזעניות של הכינוי "שחור" בספרות ובפסיקה ביה"ד קבע כי התקיימו יסודות העוולה במובן זה שהאחראית אמרה את המילים שיש בהן לבזות את העובד בשל מוצאו והם הגיעו לאדם אחר זולת העובד. קרי, אמירת המילים ההשפלה שבהן והגעתן לציבור מהווים לשון הרע.

באשר לאחריות שלוחית של המעסיקה, נקבע לפי סעיף 13 בפקודת הנזיקין כי המעסיקה אחראית לעוולה שביצעה האחראית אולם לא הוטלה אחריות ישירה אלא חלוקת אחריות ביחד ולחוד בין המעסיקה לאחראית.

נקבע כי תכליות פיצוי על פגיעת לשון הרע הינם: מטרה תרופתית של השבת המצב לקדמותו, מטרה עונשית של פיצוי נזיקי כסנקציה כלפי המעוול ומטרה חינוכית הרתעתית במבט לעבר כלל הציבור.

המעסיקה לא כפרה בעצם האמירות והתיק התמקד בנושא גובה הפיצוי.

נפסק כי אין לחרוג מהפרופורציות בהן נאמרו האמרות שלא מול קהל רב, ללא כוונת זדון ותוך איזון מתבקש מול עוצמת הפגיעה סובייקטיבית בעובד. לפיכך, נפסקו לעובד פיצויים בגין האמירות הגזעניות וכן מלוא הסכום בגין פיצויי סטטוטורי ללא הוכחת נזק.