עובדות וטענות:

המערערת – עמותה ללא מטרות רווח, שבמסגרתה ניתנים קורסים לרכישת מקצוע לבני 21 ומעלה, מקרב העדה החרדית, בתחומי ראיית החשבון וייעוץ מס – הגישה לעיריית בני ברק בקשה לפטור מתשלום ארנונה בעבור שנת המס 2004, בגין נכס המצוי בשטחה המוניציפלי. זאת, בגין היות המערערת לטענתה, מוסד חינוך כמשמעו בסעיף 4(א)(4)(א) לפקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פיטורין). לטענתה, היא עונה על הגדרת "בית ספר מקצועי", ועל כן עליה ליהנות מן הפטור.

המשיב, או ליתר דיוק, הממונה על המחוז בו, המוסמך להכריע בעניין סיווג המוסד, דחה את הבקשה בנמקו, כי הרשימה האמורה בסעיף סגורה וממצה, "ואין דומה הכשרה מקצועית של מבוגרים להכשרה מקצועית לקטינים". המשיב הסב תשומת לבה של המערערת, כי פתוחה בפניה הדרך לבקש פטור מארנונה מכוח סעיף 5(י) לפקודה.

בית המשפט קמא דחה את הערעור על החלטת המשיב, בקבעו כי ההחלטה סבירה וניתנה בגדר הסמכות המוקנית לו. שתי סוגיות נדרשו להכרעה: האם המערערת היא "מוסד חינוך" כמשמעו בפקודה, והאם עושה היא שימוש בנכס כ"בית ספר", "סמינר", או "בית ספר מקצועי". נקבע בין היתר, כי אין לראות את המערערת כ"בית ספר מקצועי", שכן יש להבחין בין מוסד המקנה לתלמידיו השכלה לבין מוסד חינוך. זאת, בשל היות החינוך "תהליך שיטתי, מתוכנן, מאורגן וארוך טווח שתורם לגיבוש אישיותו של האדם, בעוד שהקניית השכלה פרושה הקניית ידיעות".

על כך הערעור דנן.

דיון משפטי:

כב' הש' א' רובינשטיין:

נקודת המוצא לקביעת משמעו של חיקוק היא לשונו. בית המשפט מתחיל, אם כן, בפירוש המונח "חינוך", שמא ממנו יתחוור משמעו של המושג "מוסד חינוך". המחוקק הישראלי עצמו נקב לא אחת במונח "חינוך" בבואו לתאר פעולות שעיקרן הקניית השכלה, וב"מוסד חינוך" בהתייחסותו למוסדות להשכלה גבוהה (חוק המועצה להשכלה גבוהה, חוק ערי ואזורי פיתוח, חוק פיקוח על בתי ספר, חוק מירשם מילגות וכיוב'). לפיכך, אין מנוס מבדיקת תכלית החקיקה, תוך הסתייעות בשימושי הלשון הרווחים.

תכלית החיקוק דנא מתחוורת, ראשית, מרשימת המוסדות המפורטים בהמשך הסעיף, אשר מטרתם – ככלל, כאמור – פטור לחינוך והוראה בסיסיים, שהם מאושיות הקהילה. חריג לכאורי הוא הכללת סמינר במניין המוסדות – אך אולי יש להבינו על רקע היות הסמינר מיועד דווקא להכשרת מורים וגננות, הנושאים בעול החינוך, והכשרה זו באותן שנים, שונה היתה ונפרדת מאוניברסיטה. דומה, כי רשימת המוסדות המפורטים בהמשך הסעיף, היינו גן-ילדים, בית-ספר, סמינר או בית-ספר מקצועי – סגורה היא וזאת מכמה טעמים. ראשית, עפ"י הנוסח האנגלי של הפקודה, הנוקב במלים "either as" בטרם מנה את רשימת המוסדות. היינו, אחד מאלה – ומאלה בלבד. יתר על כן, מה טעם מצא המחוקק למנות רשימה פרטנית, ולא הסתפק במונח הכללי "מוסד חינוך"? היה והרשימה פתוחה, כטענת המערערת, מדוע ציין המחוקק ברשימה "בית ספר מקצועי" – מקום שיכול היה לנקוב רק ב"בית ספר"?

דומה, כי בשימוש הרווח מזה שנים רבות, באמרך "בית ספר" בעברית כוונתך לבית ספר יסודי או תיכון, ולא לאוניברסיטה או מכללה, גם אם בתוך האוניברסיטה ישנם גופים הנקראים בית ספר (בית ספר לרפואה; בית ספר למדעי היהדות וכד').

גישה פרשנית זו ניתן לתלות גם בשיקולי מדיניות, שתכלית החקיקה כרוכה בהם. ככל שמתרחקים ממובנם ה"גרעיני" של מוסדות החינוך – היינו, מוסדות שתכליתם חינוך והוראה בסיסיים, שככלל מיועדים לילדים ונוער - כך קטן הבסיס הרעיוני של הסכמת הציבור בכלל, ובפרט ברשות המקומית, לגבי השתתפות במימונם. חשיבות מוסדות החינוך שעניינם חינוך בסיסי נלמדת, בין היתר, מחוק לימוד חובה.

יתר על כן, פרשנות לפיה כל מוסד בעל זיקה לתחום החינוך נופל בגדר סעיף 4 לפקודה וזכאי לפטור מארנונה, אינה תואמת מדיניות שיפוטית מרוסנת בשחרור מנטלי הארנונה, שהרי מטבע הדברים ינסו מוסדות רבים להגדיר עצמם כ"מוסדות חינוך" ככל שפן זה או אחר בעשייתם ניתן להעטות עליו זיקה חינוכית, וממילא יכבד הנטל על התושבים האחרים.

בסופו של יום, האיזון הנכון בכגון דא הוא בחינת כל מקרה לגופו, על סמך אמות מידה שיבטאו את נכונות הציבור לתמוך בדרך של פטור מתשלום ארנונה במוסד בו מדובר. מאותו אינטרס ציבורי עצמו, יהיו מוסדות שיזכו לפטור כיוון שתרומתם לציבור מצדיקה פטור כזה.

נוכח האמור, האכסניה לבחינת הפטור למוסדות להשכלה גבוהה מצויה, כעמדת המשיבה, בסעיף 5(י) לפקודה, הקובע את הנכסים אשר יהיו פטורים מארנונה כללית: "כל רכוש (לרבות רכוש המדינה) שמוסד-מתנדב לשירות הציבור משתמש בו אך ורק לשירות הצבור, בתנאי שאותו מוסד יתאשר על-ידי שר הפנים לצורך פיטורין על-פי סעיף זה". לעניין זה, נקבעה בחוזרי מנכ"ל משרד הפנים רשימת קריטריונים, לרבות לגבי מוסד חינוך. על פי אמות המידה הללו נבחנים יתר המוסדות להשכלה גבוהה, כפי שצוין בתגובת המשיב, בטרם יינתן להם פטור – ולו אף חלקי – מתשלום הארנונה.