ברוש: תעשיית המים שלנו יכולה להיות "הנפט" הבא
תעשיית המים הישראלית יכולה בקלות להוות את "הנפט" של המאה ה-21". לשם כך על ממשלת ישראל לאשר באופן מיידי את התוכנית האסטרטגית לפיתוח תעשייה זו בישראל, בשיתוף האקדמיה, המגזר העסקי וגורמים בינלאומיים. כך טוען שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים. לדבריו, על הדברים להעשות בטרם יכנסו לשוק זה שחקנים משמעותיים זרים שישאירו את ישראל מחוץ לתמונה.
ברוש מעריך, כי אימוץ התוכנית יביא לצמיחת תעשיית המים בשיעור שנתי של כ-17% - יותר מפי שניים מקצב הצמיחה של השוק העולמי בתחום זה. כיום צומחת תעשיית המים בישראל בכ-5% לשנה.
יצויין, כי התוכנית מציבה לתעשיית טכנולוגיות המים בארץ, יעד מכירות של 1 מיליארד דולר כבר לשנת 2007, 2 מיליארד דולרים ל-2010 ו-10 מיליארד דולר לשנת 2020. כאשר עיקר המכירות יופנו ליצוא. נשיא התאחדות התעשיינים סבור, כי יעדים אלו הינם ברי השגה והם יביאו אותנו עד שנת 2010 לתוספת של כ-15 אלף מועסקים, ועד שנת 2020 לתוספת של כ-110 אלף מועסקים.
התוכנית האסטרטגית כוללת את המרכיבים הבאים: מדיניות ממשלתית כוללת; חיזוק והכוונת האקדמיה; עידוד פעילות בינלאומית; העמקת שילוב ההון ושילובם של גורמים אסטרטגיים מחו"ל.
באם ממשלת ישראל תאשר התוכנית, התאחדות התעשיינים תהיה שותפה פעילה בקידומה, אומר ברוש. הוא מוסיף כי חלקה של ישראל בשוק המים נאמד כיום בכ-800 מיליון דולרים בלבד, המהווים כ-0.2% מהשוק העולמי - הנאמד בכ-360 מיליארד דולר וקצב הצמיחה השנתי שלו עומד על 7% - 8% לשנה.
זאת למרות שלישראל מספר רב של יתרונות ייחודיים בתחום: חברת מקורות הינה לקוח מוביל, ומהווה פלטפורמה למחקר ופיתוח; הצלחות גלובליות לתעשייה זו בעיקר בחקלאות; תעשיית הון סיכון מהמפותחות בעולם; תשתית אקדמית מפותחת; תוכניות מו"פ של המדען הראשי; רוח יזמות טכנולוגית והמבנה האקלימי בישראל שמייצג יותר מ-50% מהאקלים בעולם.
לדבריו, מספר החברות הישראליות הפועלות בתחום מסתכם בכמה עשרות ובהן: נטפים, בל טכנולוגיות, אודיס, רפאל מגופים, אטלטיום לייזרים, קבוצת ארד, פלסטרו גבת, נען דן, ארקל, עמיעד, נירוסופט ועוד. זאת בנוסף ל-70 חברות סטארט-אפ.

צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
