צוות 'המסע המופלא' סוגר עונה מוצלחת: "גילינו שאנשים נהנים כאשר הם מזילים ריר"

תארו לכם את ישראל אהרוני מחזיק צלחת עליה מונח לו דג, מחייך אליו, מסביר מה מקורותיו, איך רצוי לתבל את המנה, ואז מפנה מבט לעברו של הפרטנר שלו למסע המצולם  ואומר: "משה, רוצה לנסות?".   משה? כן כן, כשעלה ב-2009 הרעיון לתכנית קולינארית בה מסיירים אהרוני ובן זוג נוסף, אחד השמות שנזרקו כאופציה להגשה לצידו של אהרוני, היה משה דץ. בסוף גויס גידי גוב, ומאז הכל היסטוריה. אנחנו עוד נחזור לכך בהמשך.   בשבוע שעבר הסתיימה העונה הרביעית של המסע המופלא של אהרוני וגידי בערוץ 10, שכללה 7 פרקים שרשמו בממוצע 14.9%, עליה של כמעט 1.5 נקודות ביחס לעונה הקודמת. אז נכון, בחלק מהעונה התמודדה התכנית שהתמקדה באוכל רחוב, עם משחקי ליגת האלופות ששידרה רשת בימי שלישי בערוץ 2 והניבו נתונים פושרים מאד עד חלשים, אבל גם מול משחקי השף התכנית הצליחה להציב אלטרנטיבה ראויה.  

עם נתוני צפייה מוצלחים, ביקורות מפנקות ועונה נוספת שכבר צולמה ברובה (ועוד 2 פרקים שיצולמו ביולי בברזיל, בדיוק בזמן שהאולימפיאדה תתקיים, א"כ) ותעלה לאוויר באוגוסט הקרוב. זו בהחלט הזדמנות טובה לפגוש את האנשים שמאחורי הקלעים בהפקה הזאת. במגדל רב קומות בשכונת נחלת יצחק בתל אביב, נפגשנו עם 3 אנשי צוות, כדי שכל אחד ייתן את האימפוט שלו על ההפקה בה הם לוקחים חלק.   על המרפסת ביתה של ורד סמין שס, מפיקת 'המסע המופלא', כשכל תל אביב נשקפת לפנינו, אנו יושבים לשיחה עם הבמאי והעורך הראשי זאביק גורודצקי והצלם עומרי תקוע. על קפה, פירות יבשים ועוגיות, השלושה מספרים כיצד מוציאים לפועל תכנית כזו, איך מסתדרים יחד במשך חודש צילומים שלם, ומה קורה כאשר מישהו נפצע.

 ורד וזאביק     עומרי הצלם

 

"את גיאורגיה רצינו אבל אין בה אוכל רחוב. היא אוטומטית נפסלת"

    צוות 'המסע המופלא' כולל את 3 המרואיינים שלנו, וגם סאונדמן, מפיק קולינרי וכמובן את אהרוני וגוב. "אנחנו 7 אנשים בערך, לפעמים גם עם מתורגמן, ואנחנו כל הזמן ככה מתנהלים ככה צפוף צפוף", אומרת סמין שס.   אז איך קובעים את היעדים והמסלול? "הייתה רשימה של מדינות שהתחילה מאהרוני, ועליה הוספנו עוד ועוד דברים", מסביר גורודצקי. "אחרי רשימה כזו, הכרנו הרבה יותר מדינות ממה שציפינו ושצילמנו בסופו של דבר. ואז אתה מתחיל לעשות תחקיר על מה שיש בכל מיני מדינות, ומתחילים לראות מה מסתדר מבחינת זמנים והיגיון הפקתי, אילו תחקירים יותר מדליקים. היו מקומות שבדקנו וגילינו שאין..."

• צפו - זה קורע: עוד קמפיין לבזק עם כוכבי "קופה ראשית"

צוות 'המסע המופלא'   ורד: "למשל את גיאורגיה מאד רצינו, היא מהממת, כמה שנים אני יוצאת וחוזרת אליה. אבל אין בה אוכל רחוב. הם אוכלים בפנים, בתוך מסעדות. אז זו מדינה שאוטומטית נפסלת, למרות שהיא קסומה. אהרוני הוא לגמרי היוצר של הסדרה ויש לו גם אהבות. הסדרה הראשונה דרך המשי התחילה מסיפור אהבה של אהרוני מהבית, מאוזבקיסטן, לב ליבה של דרך המשי. כשהוא היה צעיר וטייל, הוא למד בישול בטייוואן, וכשטייל בסין ראה בעצם את אותה מנה שהוא ראה אצל אמא שלו, בפורמטים אחרים. בשר כשר, חומר מפח ולא מבמבוק. כלי האידוי בסין היה מבמבוק ואצל אמא שלו מפח - בהתאם למה שיש בשטח".   -אהרוני בונה את המסגרת ואז התחקירנים מתחילים להיכנס... ורד: "תחקירנית אחת, הכל קטן קטן, אחת". זאביק: "יש לנו תחקירנית שהיא עורכת תוכן מעולה. ורד פיתחה טכניקה סודית שעבדה לנו מעולה - אנחנו יוצרים קשר עם מדריכים ישראליים מקומיים שמתמחים באותן מדינות, שלהם יש תמיד אנשי קשר מקומיים באותה מדינה. ואז מתחילה שרשרת אימיילים - אנחנו אומרים למדריך מה הנושאים ומה האזורים. הם מתחילים לחפש, להפעיל את אנשי הקשר המקומיים שלהם. אנשים מקומיים אפילו מצלמים לנו ככה שהרבה פעמים כבר יש לנו תמונה של הדוכן, של בעל הדוכן, רקע כללי על האדם, על המשפחה, על כמה דורות ומה עושים. יש מסגרת".   -אז זה לא שלא חורגים מהמסגרת ורד: "חורגים המון. זו סדרה שהיא אמנם ללא תסריט, אבל יודעים מה הולך להיות בפרק, מה המבנה, ויש גם רשימת סצנות, אבל בסופו של דבר פוגשים דברים שלא היו כתובים לך". עומרי: "לפעמים אתה נכנס לעשות סצנה על שקדים, אבל אז אהרוני מתחיל לדבר על משהו אחר, לגידי קופץ משהו אחר לראש, ואז הסצנה נהיית אחרת".

  -אתה בונה את התסריט מבחינת הצילום? עומרי: "זה בדרך כלל על המקום, ספונטני. נכנסים למקום, רואים איך הוא נראה". זאביק: "אני ועומרי נכנסים פנימה, הצוות נשאר בחוץ".

-נינו בלרינו (בעל דוכן בסיציליה שהופיע העונה בתכנית, א"כ) יודע שאתם מגיעים, תואם הכל מראש? השלושה מאשרים כי ברוב גדול של המקרים הביקור מתואם. "במפגשים נפגשים עם אנשים שצריכים לפנות את הזמן בשביל זה", אומרת סמין שס.    המפגש עם נינו בלרינו, מדקה 25:10   -זה בתשלום? ורד: "זה יותר ברמת התשורה לתודה. זה ללא תשלום, זו התודה על כך שאירחתם אותנו. אנחנו צוות קטן שנכנס, לדינו בלרינו יש עסק, הוא לא צריך את הכסף שלי". עומרי: "מה שיותר מעניין זה הבתים, המשפחות עצמן. אתה צריך להיות אדיב, אתה נכנס למישהו הביתה... יש לנו נטייה בטלוויזיה לבוא ברעש. פה אנחנו פחות..." ורד: "כשאנחנו נכנסים לאנשים הביתה, אתה לא יכול להיכנס עם 2 מצלמות ופנסים. אתה נכנס עם פנס קטן. לא משנים שום דבר באותנטיות של המקום".   וכשמדובר על להיכנס לבית בחבורה, צריך לזכור שעל המסך 2 הטלאנטים, אהרוני וגוב זוללים בלי הפסקה, אבל מאחור יש עוד כמה אנשים, וגם הם עשויים להיות רעבים. "יש עניין טכני שאנחנו מצלמים אותם (את אהרוני וגוב, א"כ) אוכלים משהו. מגיעים לדוכן, קונים ואוכלים", מסביר גורודצקי. "ואז צריך גם לצלם איך מכינים את המאכל, לכן צריך להזמין עוד מנה. ואז יש עוד מנה – הרי לא נזרוק אותה, וצריך לצלם גם בסלו-מושן, אז צריך להזמין מנה שלישית, שמישהו צריך לאכול גם אותה...".   -איך בונים את הצוות? חבר מביא חבר? המלצות? עומרי: "בנסיעה הראשונה שנסענו, ב-2010, לא הכרתי את אהרוני ואת גידי, אבל הכרתי את ורד כי אני מכיר אותה כבר 20 שנה. והכרתי את הבמאי, ואז נסענו ל-30 יום וזה היה איכשהו קצת לא פתוח..." זאביק: "היום זה ממש להקה. גידי תמיד אומר: 'טוב, צריך לחכות שגם הלהקה תאכל'". עומרי: "לאהרוני למשל מאד חשוב לו שנאכל. אם זה משהו באמת קיצוני וטעים, הוא עוצר ואומר – 'תאכלו'".    

אז מי אכל דבורים מטוגנות?

    -עלינו פה על נקודה מעניינת: האם מראים רק דברים שטעימים לנו או מתאימים לחך הישראלי? ורד: "מה זה טעים? הם צריכים לאכול את זה". זאביק: "אם יש משהו לא טעים, זה יהיה בשידור כי זה קטע טוב. בגדול המטרה היא שאנשים יראו וייהנו, וגילינו שאנשים רואים ונהנים כאשר הם מזילים ריר. אין לנו כוונה להראות מוזרויות..." ורד: " זאביק אוכל הכל. הוא אכל דבר מוזר בסין - דבורים מטוגנות. אף אחד מאתנו לא ניסה את זה כשהגישו את המנה". זאביק: "אבל יש חריגות, כאשר זה נהיה חלק מהסיפור. כלומר, אם צילמנו לאורך נהר המקונג (הזורם בסין, מיאנמר, לאוס, תאילנד וקמבודיה, א"כ) ולאורכו מייצרים מאכל והוא הסיפור שלנו, אז ברור שנתייחס לזה אפילו שזה מגעיל, וזה מגעיל! כי זה חלק מהסיפור והסיפור הוא בעצם זכות הקיום שלנו פה. לפעמים אנחנו אוכלים דברים מגעילים או פחות טעימים, או מוזרים, אבל לא הרבה".

• קשת הובילה את הרייטינג בערב יום השואה - 13.9%
• "זמן אמת" הפתיעה בפריים טיים - כאן 11 עקפה את ערוץ 14 ואת רשת
• תוכן שיווקי "הקרנות הפאסיביות מהוות 60% מהענף"

ורד: "אין הרבה דברים מוזרים בעולם..." זאביק: "בסך הכל גידי ואהרוני הם דיי שמרנים. הם לא יאכלו נחש".   -יש דברים שהם אמרו לא - את זה אנחנו לא אוכלים? זאביק: "בפרו נורא רצינו לאכול מאכל שהוא שרקן, ככה ברחוב, וזה המאכל הלאומי. הם לא אכלו את זה, אבל חלק מהצוות ניסה". ורד: "את הנסיעה הראשונה שלנו הייתה לדרך המשי, שהכל שם זה פסטות פסטות ופסטות, סיימתי עם רגישות לגלוטן. אני גם צמחונית ולא אוכלת גלוטן. לכל אחד יש את העניינים שלו - לעומרי אורז לא בא בטוב". עומרי: "זה סתם תופס מקום. אם הגענו למצב שאני אוכל אורז, כנראה שהאוכל לא היה טעים". ורד פונה ושותפים שלה: "איפה היה האוכל הכי נוראי? באתיופיה... רגע רגע רגע, האינג'ירה זה משהו טעים בטירוף, אבל רק ליומיים הראשונים. ביום השלישי זה מתחיל להסריח".   לגבי המקום עם האוכל הכי טוב, הדעות חלוקות. "ווואיייייייייי", שלושתם זורקים לאוויר. "איטליה וטורקיה נוגעות בדיוק בטעמים שלך, זה הבסיס", אומר תקוע. "לא משנה מה קורה, אתה רואה מישהו מכין פיצה, זהו!!!". זאביק: "טורקיה, איטליה, יפן, קוריאה, הודו מבחינתי אפילו לפני סין". ורד: "סין הייתה מדהימה. טעמים מדהימים, פירות ים...". זאביק: "באתיופיה האוכל האותנטי טעים, בבתי המלון זה היה ממש לא טעים. האוכל ברחוב היה טעים". עומרי: "זו המדינה הכי חריפה בעולם... חריף אחר...". ורד: "וקפה עם מלח... תשמע, זה מקום מדכא... טוב, אתיופיה הייתה לי קשה".   -אני רוצה להתעכב על הקטע הזה של 2 טאלנטים בני 65. גידי יצר לעצמו ב-40 השנה האחרונות תדמית של אחד ספונטני, שלא זוכר טקסטים. הוא יודע מה הולך להיות או שהוא מגיע ספונטני לצילומים? זאביק: "גידי הוא ממזר. הוא מגיע ספונטני לצילומים, לא יודע כלום, לא קורא תחקיר, ואז פתאום הוא מביא יציאה ואתה מבין שהוא קרא את כל התחקיר, ושינן אותו, ועושה שיעורי בית. הוא מקבל ספר תחקיר, ואז פתאום בנונשאלנט גידי גובי כזה, הוא שולף סיפור שכתוב (בתסריט, א"כ) שזאביק מצא אותו..." עומרי: "הוא פתאום נזרק, מדבר על איזה עציץ שמעניין אותו, ואז אתה זורם עם זה כי זה מצחיק..."    

ההילוכים התקלקלו - והמכונית לא נעצרה

    לאורך השנים, נתקלו חברי הצוות במקרים יוצאי דופן, על גבול הביזאר. "אתה יודע, גידי ואהרוני הם אנשים מבוגרים, אתה נוסע איתם ברכב, באיזה טנדר", נזכר תקוע על מקרה שהיה בהרי ההינדים. "עכשיו גם לי נשבר הגוף בנסיעה, ואני מצלם אותם, ויש קטעים שאתה עושה את הלונג-שוט, מצלם את הרכב נוסע, ובמקרה הזה הוא פשוט נעלם לנו, ורק אחר כך התברר שלרכב הלכו ההילוכים, והם צועקים 'עצור', ואני כולה רציתי שהם יגיעו עד הפינה כדי לצלם, והרכב נוסע ונוסע. גם הלכו 40 דקות כאשר היום מתחיל מחשיך, וגם הם מתעצבנים מהמקרה".   לדבריו, "הסיפור הזה גורר אחריו תגובת שרשרת. היינו צריכים לעלות להר להיפגש עם קולפי תפוחי אדמה, והם חיכו וחיכו וחיכו, וכשהגענו הם כבר ירדו למטה, והשמש שוקעת כבר. אז צריך לשכנע אותם לחזור, כי ב-14:00 הם גומרים לעבוד. ואנחנו באנו ב-17:00...".

  סמין שס נזכרת באירוע טראומטי אחר שהיה באתיופיה: "זו הייתה נסיעה של שבועיים. נחתנו באדיס אבבה והיה שם משהו מאד קשה. בקטע הפקתי, בכל מדינה שאני נכנסת אליה, הממשל יודע שאני מגיעה. מתאמים מול משרד התקשורת, ואז יש לי אישור שיודעים שצוות 'המסע המופלא' מישראל נמצא במדינה. אבל כשהגעתי לאתיופיה, פשוט סחטו אותי. הגיעו מקומיים יחפים על אופנוע ואמרו לי - עכשיו את צריכה לשלם לנו. היו כמה סיבובים כאלה, הראשון היה 2,500 דולר, השני 6,000 דולר, ואמרתי להם – אין שום בעיה, רק תדאגו לי לחשבונית כמו שצריך, חתומה. הם כבר לא חזרו".   "בפעם השנייה רצו מאיתנו אלפי דולרים לצלם באיזו כנסיה בלליבלה שטסנו אליה במשך שעות. הבן אדם דרש סכום שאין מצב שהיינו יכולים לשלם לו. נכנסתי לכנסיה, ואני - חומה, לא לגמרי לבנה, לא לגמרי משלנו - ואחרי חצי שעה הוא העיף אותי מהחדר כי אמרתי לו 'על מה אנחנו מדברים פה, דת וכסף?' וזה הטריף אותו. הבנתי שאני לא הולכת לצלם את הסצנה הזאת ושזאביק הולך לשחוט אותי - מבחינתי זה כישלון להגיע ללוקיישן, לשלם אלפי דולרים ולא לקבל אישור צילום. אז כמו כל מפיקה טובה, פשוט עמדתי ובכיתי. אבל בכיתי באמת - נחרדתי מהאפשרות שלא אצלם את זה, וכבר מתחילה שקיעה ועומרי הצלם בלחץ כי השמש יורדת, ובסוף הוא אמר לי 'רק אל תבכי'. אבל כן, שילמתי לו הרבה".    

ד"ר אהרוני

    לא כולם יודעים, אבל אהרוני הוא חובש מדופלם מתקופת הצבא. כשנוסעים לאזורים מסוימים, זה גם יכול להיות יתרון לא קטן. "בפועל אהרוני הוא החובש של המסע", מספרת סמין שס, "הוא פשוט הציל אותנו. למפיק הקולינרי שלנו סגרו את דלת הג'יפ על היד. אנחנו מאד מסודרים – יש לנו מזוודה שהיא תיק רפואי ויש בה מלא תרופות, וגידי מת עליה. באותה נסיעה לסין יצאנו בבוקר בלי תיק התרופות. הדלת נסגרה למפיק על היד והוא התעלף, והדבר היחידי שהיה זה הכאפייה שלי. אהרוני היחידי שהיה בפוקוס ופשוט טיפל בו כי הוא דימם לגמרי. פינינו אותו משם ומסתבר שהוא קיבל את הטיפול הכי טוב שהוא יכול היה לקבל, אמנם מרופא סיני עם סיגריה בפה, אבל זו הייתה עבודה יפיפייה".

החובש אהרוני בפעולה   -איך עוזבים משפחות לחודש? עומרי: "מדי פעם מישהו מצטרף. אשתי הייתה אתנו ביפן, אשתו של אהרוני הייתה, הבת זוג של גידי הייתה אתנו בהודו". ורד: "בן הזוג שלי היה. אני מכירה את הנשים של כולם, אנחנו חברים כולנו, בסך הכל זאת הפקה, כמו שאנשי הייטק עובדים בחו"ל, אנחנו ובני הזוג שלנו יודעים, בני הזוג מפרגנים, עושים משהו טוב, זאת עבודה שיש בה הרבה שמחה והנראה".   -התכנית על אוכל או תכנית על אנשים? כי אנחנו לא יודעים מה הריח, מה הטעם. אנחנו מתחברים לגידי ואהרוני ורואים את האינטראקציה... עומרי: "אז זהו, שיש אנשים שמתחברים לאוכל, ויש אנשים שפחות מעניין אותם גידי ואהרוני, פחות מעניין אותם הדיבור ביניהם, אלא לראות את המנות הזה. אנחנו מקבלים תגובות מכל הכיוונים..." זאביק: "בשורה התחתונה אני לא בטוח שאפשר לפרק את זה". ורד: "האוכל פה הוא שחקן מרכזי, אבל אנחנו רוצים להראות גם תרבות, אנשים". זאביק: "אפשר לסדר את זה בצורה יחסית פשוטה. האוכל הוא הפתח שלנו להסתכל על תרבות. אפשר להסתכל על תרבות מכל מיני חלונות. אוכל זה חלון נהדר להסתכל על כל תרבות, פשוט בגלל שזה משהו יום-יומי שאנשים עושים מתוך צורך, אבל גם בגלל טקסים, חגיגיות, התכנסות. כאשר יש 2 אנשים עם דינמיקה ביניהם, שמסתכלים על תרבות דרך החלון הזה, קשה לפרק את זה לאם אוכל מעניין והם לא, או ההיפך. זה מכלול שמייצג את הדבר הזה שהוא יותר גדול מסך חלקיו. בסופו של דבר, רייטינג בשביל ערוץ שידור זה כסף, אבל בשבילנו זו מחמאה. זה אומר שיש כך וכך אנשים שפינו שעה מהחיים שלהם כדי לראות את הדבר הזה שיצרנו, וזו מחמאה מטורפת. אבל כמו כל מחמאה אחרת, אתה לא יכול ליצור למען המחמאה, כי כאשר אתה יוצר למען המחמאה, מן הסתם תיכשל. צריך ליצור בשביל מה שמעניין אותך. אני יושב בחדר העריכה ועורך לפי מה שמעניין אותי, המדד שלי הוא מה מרגש ומה לא ומה מעניין ומה לא".   -אבל אתה לא חושב שאולי משהו מסוים לא יתאים כי זה ערוץ 10 ולא ערוץ נישה, או שיש משהו שיתאים יותר לערוץ 2 ולא לפלטפורמה הנוכחית זאביק: "כאשר אתה מתחיל לחשוב ספקולטיבית מה מתאים ומה לא, אתה מסתבך, אתה מאבד את המצפן הפנימי שלך וסביר להניח שאתה בדרך לכישלון. אנשים שמצליחים לייצר את התכניות המצליחות – כולל גם בתכניות ריאליטי - הם אלה שיוצרים מתוך האמת הפנימית שלהם, בכל הז'אנרים שיש.   -כמה אחוזים מכל החומרים המצולמים נשארים על רצפת חדר העריכה? ורד: "זאביק כל כך מסודר ויודע מה הוא רוצה, שאנחנו לא מתישים את עצמנו לשווא".   -זה אומר שאתם יודעים מה לשים ומה לא? ורד: "כשנוסעים לחודש מצלמים 4 פרקים. אבל אז יש את הרגע שאני מסתכלת על זאביק והוא מסתכל עליי, וואפשר לראות שהוא למעשה אומר - הכל בסדר, יש לנו את זה... אז אנחנו כבר יודעים פחות או יותר מה יהיה, ויש סצנות שנופלות אבל אנחנו משתמשים בהן לאינטרנט, שום דבר לא הולך באמת לפח..."

זאביק: "מבחינת זמנים עומדים בערך על 1 ל-20 עד 25, ואני חושב שבממוצע יש סצנה או שתיים בפרק שלא יכנסו. 90% מהסצנות שצולמו ישודרו, ובערך על כל דקה משודרת מצלמים 25 דקות שלא יהיו בפרק. עומרי: "מצד שני, יש גם את הדבר ההפוך. נשאר לנו עוד יומיים באיזושהי מדינה, ועוד לא קרה שום דבר..." ורד: "ואז מפעילים לחץ על המקומי. יפן היא מדינה סגורה, זו התרבות שם, והייתה לנו 'פיקסרית' מקומית יפנית על כל המשתמע מכך. יש שינויים בלו"ז כל הזמן, והיפנים לא לגמרי גמישים. היינו כמה ימים ואתה מתחיל לחשוב ששום דבר לא קורה, אז הפעלנו עליה לחץ מאסיבי שהשיא היה במשפט שהיא אמרה: 'You can't do that in Japan'. ואז זאביק אמר לה - Yes we can''". עומרי: "ביפן אם אתה קובע עם מישהו, אתה לא יכול להתקשר ולומר אני לא בא. היא תעשה לעצמה חרקירי. זו תגובת שרשרת שאתה לא יודע איפה הסוף". ורד: "נהג מונית לקח אותנו ולא מצא את המלון. הוא יצא מהמונית, תפס את הראש, כמעט התאבד באמצע נסיעה. בהודו זה בדיוק ההיפך, אומרים לך עוד 10 דקות באים, ולוקח שעות.    

"מה יש לי לחשוב? אני בא"

    ואם בהתחלה הזכרנו את משה דץ, אז הנה הסיפור על השידוך בין אהרוני לגוב. "הגענו לערוץ 10 עם הרעיון ל'דרך המשי' והם אהבו את הרעיון", נזכרת סמין שס, "לקח זמן עד שהפרויקט הבשיל ושהוחלט שהוא מתאים לפריים טיים. ואז התחלנו לחשוב מי יהיה ליד אהרוני. בכל זאת להסתובב בעולם – אז צריך לידו איזה פרטנר. העלנו כל מיני אפשרויות, מצחיקות יותר ופחות".

הפכו לחברים טובים. אהרוני וגידי

כאמור, השם של דץ עלה, וגם זה של קרן פלס, לצד שמות אחרים. "בסוף זרקתי את השם של גידי גוב", מספרת סמין שס. "נתתי לאהרוני את המספר של גידי, והוא התקשר אליו. הם אפילו לא הכירו אחד את השני. אהרוני אמר לו - 'אני עושה סדרה, רוצה לבוא איתי?'. גידי ענה - 'תן לי לחשוב על זה קצת'. אחרי 3 דקות הוא החזיר תשובה - 'מה יש לי לחשוב, אני בא'".   -עושים טסט לפני כדי לראות אם הם מסתדרים? ורד: "כלום. נפגשנו כמה פעמים. הוא רגיל היה לעבוד עם תסריטאים, אז הבאתי לו תסריטאית, אבל הוא זרק את התסריט אחרי שבוע". עומרי: "נסענו לדרך המשי בלי שאף אחד מכיר אחד את השני".   -זה נראה זוגיות של שנים הקטע ביניהם ורד: "מאז הם חברים. יש להם פעם בשבועיים מסעדה ארוחת צהריים".