בני זוג גירושין
צילום: Getty images Israel

רכש דירה לפני החתונה, התחתן והתגרש. האם הדירה שייכת גם לגרושתו?

גבר רכש דירה לפני שהתחיל לצאת עם אישה, לאחר מכן בני הזוג התחתנו והתגוררו בדירה. יחסיהם עלו על שרטון והם התגרשו לאחר 4 שנים. האישה תבעה מחצית מהדירה בטענה כי היא השקיעה בה כספים. הבעל טען כי מדובר בנכס אותו רכש לפני הנישואין ולכן הוא נכס חיצוני שאין בו חלוקה והוא שייך לו. מה פסק בית המשפט?
נחמן שפירא | (7)

סכסוכי גירושים על דירות מכלות לא מעט מזמנם של בתי המשפט לענייני משפחה בישראל. כידוע נכסים שנרכשים במהלך החיים המשותפים של בני הזוג מחולקים שווה בשווה במסגרת איזון משאבים. אבל מה קורה עם נכס שאחד מהצדדים רכש לפני החתונה. נכס חיצוני שלא אמור להיכנס לאיזון המשאבים, ואמור להישאר בחזקתו של הצד שרכש אותו במלואו. האם השקעה כספית של הצד השני תגרום לחלוקתו שווה בשווה?

בית המשפט לענייני משפחה בקריית גת דן לאחרונה במקרה בו בני זוג הסתכסכו ונפרדו לאחר 4 שנים בלבד של נישואין ולא הצליחו להגיע להסכמה לגבי הדירה בה התגוררו ואשר הייתה רשומה על שמו של בן הזוג בלבד.

 

תחילתו של הסיפור בשנת 2016, בני הזוג התחתנו בשנה זו כדת משה וישראל, ומנישואין אלה נולדו להם שני ילדים. בני הזוג לא חתמו על הסכם ממון וניהלו משק בית משותף וחשבונות בנק משותפים, בנוסף לחשבונות בנק נפרדים שנפתחו לפני תחילת הקשר הזוגי.

באוקטובר 2014, בסמוך לתחילת הקשר הזוגי, חתם הנתבע על חוזה לרכישת דירה הרשומה על שמו בתמורה ל-870 אלף שקל.

 

עד סוף שנת 2015 שילם בן הזוג יחד עם אמו 217 אלף שקל עבור רכישת הדירה. לאחר נישואיהם העבירה אמה של בת הזוג תשלום נוסף של 100 אלף שקל עבור רכישת הדירה.

 

במשך שנות נישואיהם, התגוררו הצדדים בדירה, ששווה כיום כ-1.35 מיליון שקל, בני הזוג נטלו יחדיו הלוואת משכנתא של 520 אלף שקל לשם תשלום על הדירה. כאשר התשלומים החודשיים עמדו על 2,500 שקל לחודש. כמו כן, עד לשנת 2019 העבירה אמה של בת הזוג תשלומים קבועים של  2,000 שקל לחודש לשם תשלום המשכנתא.

 

בשנת 2020 עלו יחסיהם של בני הזוג על שרטון והם נפרדו, אך למרות זאת, על אף המשבר ועל אף שהתגרשו, האישה המשיכה להתגורר בדירה ואילו הנתבע עבר להתגורר בדירה אחרת. במסגרת הליך יישוב סכסוך שהתקיים בבית הדין הרבני האזורי באשקלון, נדרשו הצדדים לשאת בחלקים שווים בתשלומי המשכנתא.

חלוקה שווה

 

בני הזוג הגיעו להסכמות בנושאים הכלכליים אך על אופן חלוקת הדירה לא הצליחו להגיע להסכמה.

 

השופט אריאל ממן קבע כי הוא מקבל את תביעתה של האישה "לצדדים זכויות שוות בדירה והללו יחולקו ביניהם בחלקים שווים וזאת על אף רישום הדירה על שם הנתבע ועל אף מועד ההתקשרות החוזית לרכישתה".

קיראו עוד ב"משפט"

 

השופט קבע כי כידוע על הצדדים חל הסדר חוק יחסי ממון בין בני זוג, ובמועד פקיעת הנישואים, יש לערוך איזון משאבים בנכסיהם, למעט בנכסים שהוחרגו ממסת הנכסים המשותפת, בין אם מכוח הוראות החוק ובין אם כפועל יוצא מהסכמות הצדדים.

 

כידוע על פי החוק עם התרת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים שהיו להם ערב הנישואין שאינם ברי איזון.

השופט קבע כי התובעת הוכיחה כי השקיעה כספים רבים בדירה ולכן יש לה זכויות בה למרות שהעסקה לרכישתה נחתמה לפני הנישואין. השופט ממן ציין כי הוכח כי "התובעת השקיעה בנכס הון ראשוני בסך של 100,000 שקל שהועבר ישירות לקבלן, כך גם אין מחלוקת כי הצדדים נטלו משכנתא משותפת לצורך מימון רכישת הדירה ובמשך תקופה ארוכה חלקה הגדול (2,000 שקל לחודש, מתוך תשלום של 2,400 שקל) שולמה על ידי אם התובעת.

 

נכס מרכזי

השופט ציין כי הפסיקה הכירה במעמדו המיוחד של בית מגורים וראתה בו את הנכס המרכזי והחשוב של הנישואין, ולכן, לגביו, נקבעו כללים מקלים, להוכחת שיתוף בנכסים.

 

"עצם החיים במשך תקופה ארוכה תחת קורת גג משותפת, אורח החיים שהתאפיין בשיתוף בכל הנוגע לנכסי המשפחה האחרים (מכונית, חשבונות בנק), השקעת מאמץ משותף ומשאבים משותפים באחזקת הנכס ופיתוחו במשך שנות המגורים הרבות בו – כל אלה גוברים על העובדה – הניצבת לעצמה – כי בתחילת חיי הנישואין נפלה עיקר המעמסה ברכישת הדירה על אחד מבני הזוג.

 

השקעה של בן הזוג, ככל שמדובר בהשקעה כספית רצינית שאינה בטלה בשישים, מעידה בדרך של התנהגות על כוונת שיתוף מצד שני בני הזוג ועל עירוב נכסים כלכלי.

 

השופט ממן קבע כי "השקעת התובעת בנכס הינה משמעותית ואינה זניחה, כפי טענת הנתבע, ומלמדת כשלעצמה על כוונת שיתוף מצד שני הצדדים. הוכח כי רכישת הדירה נעשתה בעזרת שוברי רכישה והלוואת משכנתא והגם שאין חולק כי תשלום מקדמה ראשוני בסך מצטבר של 217,000 שקל  שולם על ידי אם הנתבע, הרי שהשקעותיה הנוספות של התובעת בדירה, לרבות לקיחת הלוואת משכנתא משותפת של 522,000 שקל שהחזריה החודשיים נעשו מחשבון בנק משותף, ואשר במשך תקופה ארוכה שולמו על ידי אם התובעת, זאת לצד ובנוסף להשקעה ראשונית בסכום של 100,000 שקל. נוסף על כך, הצדדים שילמו במשותף 41 אלף שקל.

 

פער זניח

השופט פסק כי הוכח שהייתה השקעה כספית רצינית של התובעת, שאינה בטלה בשישים ומוכיחים כי הצדדים ראו בדירה נכס משותף.

  

לפי הראיות בתיק, התובעת שילמה סכום מצטבר של כ-212 אלף שקל, בעוד הנתבע שילם סכום של כ-282 אלף שקל על הדירה, "בנסיבות אלה הופך הפער בין השקעת כל אחד מהצדדים בדירה לפער זניח שבוודאי אינו מצדיק לקבל טענתו המרכזית של הנתבע לחוסר שיתוף בנכס".

 

השופט קיבל את טענת התובעת כי היא לקחה חלק פעיל בעיצוב הדירה, טיפלה בעניינים בירוקרטיים הקשורים ברכישת הדירה  וכן שילמה מחצית מעלות המטבח באופן שמלמד כי הצדדים ראו בדירה נכס משותף, הגם מועד הרכישה וזהות הבעלים הרשום.

 

השופט ציין כי "בנוסף, המשכנתא שקיבלו הצדדים, ניתנה להם בתנאים של משפחת עובדי הבנק, מכוח זכאותו של אבי התובעת באופן המלמד אף הוא על זיקת התובעת למשכנתא ולנכס, ולא מצאתי טעם בטענת הנתבע כי הדבר נעשה מתוך מחווה של רצון טוב רק על מנת לסייע לו ולא מתוך הבנה כי מדובר בנכס משותף לצדדים".

 

רק 4 שנים

לגבי הזמן הקצר בו הו נשואים וההשפעה של התקופה הקצרה על שיתוף הנכסים קבע השופט "מכלל לאו אתה שומע הן ומשכך הגם שעסקינן בתקופת נישואין קצרה יחסית, אורח החיים של הצדדים, שכלל שיתוף בכל יתר הנכסים, ניהול משק בית משותף, השקעות משותפות בדירת המגורים, הבאת ילדים לעולם ומגורים משותפים בדירה מושא ההליך, מלמד כי סביר להניח שהצדדים ראו בנכס - נכס משותף, ואין בתקופת הנישואין הקצרה יחסית לבדה כדי לשלול בהכרח כוונת שיתוף בנכס ספציפי".

 

השופט ממן פסק כי "טענת הנתבע כי משך תקופת הנישואין הקצרה יחסית שוללת את טענות התובעת לשיתוף ספציפי בדירה, אינה יכולה לעמוד לבדה, שכן טענה זו אינה יכולה לעמוד בחלל ריק, אל מול הראיות בכללן, המלמדות, כאמור, על כוונת שיתוף בדירת המגורים. התובעת הצליחה לעמוד בנטל ההוכחה כי בין הצדדים התקיימה כוונת שיתוף בדירת המגורים ועל כן זו הינה נכס המצוי בבעלותם המשותפת של הצדדים ויש להורות על חלוקתה בין הצדדים בהתאם".

השופט קבע כי  "דירת המגורים שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים, והיא תוצא למכירה בשוק החופשי לכל המרבה במחיר, כאשר תמורתה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים, לאחר כיסוי הלוואת המשכנתא הרובצת על הדירה והוצאות המכירה, כשאין מניעה שמי מהצדדים ירכוש הדירה בגובה ההצעה הגבוהה שתינתן על הדירה.

תגובות לכתבה(7):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 7.
    אחד העם 07/08/2023 08:52
    הגב לתגובה זו
    כל אחד מבני הזוג הכניס כסף לדירה תחלקו את הדירה בהתאם המממ.. כנראה זה קשה יותר להחליט אז מה עושים חצי חצי ושלום על ישראל הכי פשוט הכי קל
  • 6.
    אל דאגה- טיפשות וחתונה עולים ביוקר. (ל"ת)
    hj 07/08/2023 05:47
    הגב לתגובה זו
  • 5.
    חי 06/08/2023 20:02
    הגב לתגובה זו
    פשוט לתת לבעל את ההשקעה הראשונית והשאר הם שותפים !
  • 4.
    רציני 06/08/2023 14:28
    הגב לתגובה זו
    עד שהצד השני התחיל לשלם עבר זמן בו שווי הדירה עלתה אז מה עם השווי הזה ?
  • 3.
    משה 06/08/2023 13:37
    הגב לתגובה זו
    שכל אחד יקבל לפי כמה שהוא הכניס.
  • 2.
    עורך דין שיודע 06/08/2023 13:11
    הגב לתגובה זו
    בבית משפט תמצאו בדרך כלל שקרים, מניפולציות, שופטים מושחתים (כן, כן - השופטים הצדיקים שלנו מושחתים בחלם הלא מבוטל), שבוחרים צד ומציירים את הצד השני כשחור, כתלות בסכום שהצד הזוכה דאג לרפד או לקמבן את השופטים. אם כי נראה שהפעם, הצדק נעשה.
  • 1.
    ועוד ראיתי תחת השמש מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה (ל"ת)
    שלמה 06/08/2023 12:11
    הגב לתגובה זו
צוואה
צילום: canva

הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה בסוף?

האב הוריש את המשק ונכסים נוספים לבן שטען כי היה הקרוב והמסור מבין כל ששת ילדיו, מה קבע השופט?

עוזי גרסטמן |

במושב שקט במרכז הארץ, בין חלקות חקלאיות ושבילים מוכרים היטב למי שחי בהם עשרות שנים, נחתמה לפני יותר מעשור צוואה שנראתה אז טבעית למדי. אב בן 86, אלמן, חתם בפני נוטריון על צוואה קצרה וברורה: כל רכושו - משק חקלאי וכספים - יועבר לאחר מותו לבן אחד בלבד, מתוך שישה. אותו בן התגורר בסמוך אליו, טיפל בו בשנותיו האחרונות, שמר שבת כמוהו, והיה בעיניו האדם היחיד שניתן לסמוך עליו שימשיך לשמור על המשק ולא ימכור אותו. אלא שכעבור שנים, לאחר פטירת האב, נהפכה אותה צוואה למוקד של מאבק משפטי ממושך, שבסופו קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב, ברוב דעות, כי הצוואה בטלה, משום שהאב לא היה כשיר להבין את טיבה במועד החתימה.

פסק הדין, שניתן באחרונה על ידי הרכב השופטים גרשון גונטובניק, עינת רביד ונפתלי שילה, עוסק בשאלה אחת מרכזית אך טעונה במיוחד: האם רצונו של אדם, כפי שהוא נתפש בעיני בני משפחתו וביטויו לאורך השנים, יכול לגבור על דרישת החוק לכשירות מלאה וברורה במועד החתימה על צוואה. במקרה הזה, התשובה שניתנה היתה שלילית.

האב, תושב מושב ותיק, נפטר ב-2019. עוד ב-2014, חמש שנים לפני מותו, הוא חתם על צוואה נוטריונית שבה נישל את כל ילדיו האחרים והוריש את מלוא עיזבונו לבן אחד בלבד. העיזבון כלל משק חקלאי במושב וכספים. לאחר מותו, ביקש אותו בן לקיים את הצוואה, ואילו אחיו ואחיותיו הגישו התנגדות. הם טענו כי כבר במועד עריכת הצוואה האב סבל מירידה קוגניטיבית משמעותית, עד כדי חוסר כשירות להבין את משמעות הציווי. עוד נטען להשפעה בלתי הוגנת ולמעורבות של הבן בעריכת הצוואה, אך הטענות האלה נדחו לבסוף ולא היוו את הבסיס להכרעה.

בית המשפט לענייני משפחה, שדן בתיק בתחילה, דחה את ההתנגדות וקבע כי הצוואה תקפה. השופטת סיגלית אופק קיבלה את עמדת הבן, תוך שהיא סוטה מחוות דעת של מומחה רפואי שמונה על ידי בית המשפט עצמו. אלא שהאחים לא השלימו עם ההכרעה, והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, שכאמור התקבל בסופו של דבר ברוב דעות. במרכז הדיון עמדה שאלת הכשירות. סעיף 26 לחוק הירושה קובע כי צוואה שנעשתה בזמן שהמצווה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה", בטלה. הפסיקה פירשה זאת כדרישה לכך שהמצווה יהיה מודע לכך שהוא עורך צוואה, יבין את היקף רכושו, יכיר את יורשיו, ויהיה מודע להשלכות של החלטותיו על מי שהוא מדיר ומי שהוא מיטיב עמו.

הבדיקה הגריאטרית העלתה תמונה קשה

במקרה הנדון, מינה בית המשפט לענייני משפחה מומחה מטעמו, פרופ' שמואל פניג, פסיכיאטר, כדי שיחווה דעתו בדיעבד על מצבו הקוגניטיבי של האב במועד עריכת הצוואה. המומחה בחן מסמכים רפואיים שנערכו חודשים ספורים לאחר החתימה, ובהם בדיקה גריאטרית והערכת תלות של המוסד לביטוח לאומי. מסקנתו היתה זהירה אך ברורה: "יש סבירות רבה יותר שהמנוח היה בלתי כשיר לעריכת הצוואה". בהמשך הבהיר כי מדובר בסבירות של 55%-65% - מדרג נמוך יחסית, אך כזה שעולה על מאזן ההסתברויות הנדרש בהליך אזרחי. הבדיקה הגריאטרית, שנערכה בפברואר 2015, תיארה תמונה קשה: ירידה ניכרת בזיכרון, פגיעה בשיפוט, חוסר תובנה למצב, בעיות התמצאות ואף אבחנה של אלצהיימר. בהערכת התלות שנערכה חודש לאחר מכן צוין כי האב "לא מתמצא בבית", "לא תמיד מזהה את בנו", "יוזם יציאה מהבית" ואף הלך לאיבוד במושב. הבודקת ציינה כי הוא "סובל מאלצהיימר עם שטיון, חוסר שיפוט ותובנה" ונזקק להשגחה מתמדת.

מיסים ומחשבון
צילום: freepik

שתי דירות, משפחה אחת: האם יזכו לפטור מהיטל השבחה?

זוג נשוי מירושלים טען להפרדה מוחלטת בין שתי דירות סמוכות, שכל אחת מהן רשומה על שם בן זוג אחר, וביקש לקבל פטור כפול מהיטל השבחה עבור הרחבתן. ועדת הערר המחוזית קבעה כי מדובר בתא משפחתי אחד שנהנה בפועל משטח מגורים מצטבר שגבוה מ-140 מ"ר,ודחתה ערר שנשען על רישום קנייני, הפרדה תשתיתית ושימוש יומיומי נפרד

עוזי גרסטמן |

בבניין מגורים שקט ברחוב זלמן סורוצקין שבשכונת רוממה בירושלים, מתקיימת כבר עשרות שנים מציאות לא שגרתית. שתי דירות סמוכות, באותה קומה ממש, זהות כמעט בשטחן, נרכשו באמצע שנות השמונים על ידי בני זוג נשואים. כל דירה נרשמה בנפרד: האחת על שם הבעל, השנייה על שם האשה. במשך השנים, כך נטען, לא מדובר היה רק בהפרדה רישומית, אלא בהפרדה מהותית של ממש. אלא שכשהגיע רגע האמת, עם בקשה להרחבת שתי הדירות ודרישת תשלום היטל השבחה של מאות אלפי שקלים, נדרשה ועדת הערר המחוזית בירושלים להכריע האם מדובר בשתי דירות עצמאיות לצורכי פטור, או במשק בית אחד שניסה לפרוץ את גבולות סעיף הפטור.

הסיפור החל בעקבות אישורה של תוכנית משביחה מ-2013, שאפשרה הרחבות דיור ותוספת קומה לבניין. ב-2021 הגישו בני הזוג, ביחד עם בעלי דירות נוספים בבניין, בקשה להיתר בנייה להרחבת שש דירות. הבקשה אושרה, ובהמשך נשלחו דרישות תשלום היטל השבחה: כ-170 אלף שקל לדירה הרשומה על שם האשה, וכ-164 אלף שקל לדירה הרשומה על שם הבעל. בני הזוג הגישו בקשות לפטור מכוח סעיף 19(ג)(1) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה - הסעיף המוכר המאפשר למשק בית להרחיב דירת מגורים עד שטח כולל של 140 מ"ר בפטור מהיטל השבחה, מטעמים סוציאליים.

אלא שכאן ביקשו בני הזוג צעד נוסף. כל אחד מהם, בנפרד, ביקש פטור מלא עבור הדירה הרשומה על שמו. לטענתם, לא מדובר בדירת מגורים אחת שפוצלה או אוחדה, אלא בשתי דירות נפרדות לחלוטין, שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה. בכתב הערר תוארה מציאות ייחודית: הבעל, מוציא לאור של ספרי קודש בעסק משפחתי ותיק, נזקק לשקט רב לצורך עבודתו, ולכן הוא התגורר בדירה אחת, בעוד שאשתו גידלה את ילדיהם בדירה השנייה. ההפרדה, כך נטען, לא היתה מקרית אלא מכוונת, ונשמרה לאורך השנים גם במישור הכלכלי והרכושי.

בני הזוג הדגישו כי כל דירה נרכשה ממקורות מימון שונים, כי הרישום בלשכת רישום המקרקעין משקף בעלות בלעדית ונפרדת, וכי גם בפועל מדובר בשתי יחידות מגורים עצמאיות. “מדובר ביחידה הכוללת את כל הפונקציות הנדרשות למגורים עצמאיים”, נטען, ולא ב"חדר ספח" או נספח תכנוני. עוד נטען כי גם אם הם בני זוג ומהווים תא משפחתי אחד, עדיין יש לבחון כל דירה לגופה, בייחוד כשהשימוש בהן שונה - האחת למגורים, ואילו השנייה לעבודה ולשהייה יומיומית נפרדת.

הפרדה מלאכותית?

מנגד, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים דחתה את הבקשות, ועמדתה היתה חד־משמעית: מדובר בתא משפחתי אחד, המחזיק ומשתמש בפועל בשתי דירות סמוכות, כך שתנאי המחייה של המשפחה כוללים שטח מגורים מצטבר העולה בהרבה על רף ה-140 מ"ר שקבוע בחוק. לטענתה, אין לקבל הפרדה מלאכותית שנועדה לייצר כפל פטור, בניגוד לתכלית הסוציאלית של סעיף הפטור. הוועדה המקומית טענה כי גם שימוש מעורב - מגורים ועבודה - אינו יוצר שתי יחידות נפרדות לצורך המס, אלא משקף יחידת חיים אחת.