במשך עשרות שנים נהג יצחק רגב, תושב נס הרים, להשתמש בשביל העובר בין שני המשקים - שלו ושל שכניו - כדי להגיע אל הדירה שבחלקו התחתון של ביתו. שביל זה, שהתחיל מקצה הכביש הסמוך ונמשך עד לדירת הבן הממשיך שבמשק 76, שימש אותו ואת בני משפחתו לצורכי גישה וחנייה. במשך השנים, כך טען, הוא לא רק השתמש בשביל, אלא גם השקיע בשדרוגו, והכל בהסכמה עם בעלי המשק הסמוך, כפי שנכתב לטענתו בהסכם חתום שנשמר בידיו. אלא שב-2021 השתנו פני הדברים. שכניו, בעלי הזכויות במשק 77, הציבו גדר שחסמה את המעבר. רגב ראה בכך פגיעה בזכויותיו, ופתח בהליך משפטי להסרת הגדר.

הסיפור הזה, של מחלוקת בין שכנים על זכות מעבר בשטח פרטי, הגיע לבית משפט השלום בבית שמש בפני השופט אופיר יחזקאל. פסק הדין, שניתן באחרונה, בחן את טענות הצדדים – ובסופו של דבר דחה את התביעה של רגב. בפסק הדין נקבע כי "לא עלה בידי התובע להראות כי הנתבעים מחויבים לאפשר לו לעשות שימוש בשביל – העובר בשטחם שלהם", וכי "אין מקום להורות להם להסיר את הגדר ולאפשר לו שימוש בשביל".

רגב, שהוא בעל זכויות מסוג "בר רשות" במשק 76, טען כי השביל שבו השתמש במשך עשרות שנים עובר אמנם בשטח משק 77, אך בשל ההיסטוריה הארוכה של שימוש, ההשקעה שביצע בו וההסכמות שהיו לדבריו עם בעל הזכויות הקודם, יש לראות בו בעל רישיון בלתי הדיר. לדבריו, יש להכיר גם בזיקת הנאה מכוח שנים. לטענתו, בשנות ה-60 סיכם עם בעל המשק הסמוך, מר סחראי, כי יסלול את השביל על חשבונו, והשניים השתמשו בו במשותף. בהמשך, ב-1995, אף חתמו השניים על הסכם המעגן את הרשות שניתנה לרגב להשתמש בשביל לצמיתות.

התובע טען שהשכנים עודדו אותו

אלא שכשסחראי נכנס להליכי כינוס, נמכר המשק לנתבעת 2, ובפועל לאחותה, נתבעת 1, שהתיישבה בו עם בעלה. לאורך השנים, טען רגב, הנתבעים לא התנגדו לשימוש שלו בשביל ואף עודדו אותו, ולטענתו חתימתו על מסמכי היתר הבנייה של השכנים ב-2020 היתה תמורה להסכמתם להמשך השימוש. הגדר שהקימו לאחר מכן היתה, לדבריו, פגיעה בתום לב ובאמון.

• מה חשוב לבדוק לפני רכישת קרקע פרטית בישראל?
• ה-NOI יגיע ל־660 מיליון שקל? כך מגה אור מתכננת לצמוח
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

מנגד, הנתבעים טענו כי אין לתובע כל זכות קניינית או שימוש בשביל שנמצא כולו בשטחם. הם הכחישו את עצם קיומו של ההסכם, ציינו כי סחראי לא העיד ולא זומן להעיד, והוסיפו כי ממילא גם אם היה הסכם, הרי שאין לבר רשות סמכות משפטית להקנות זכויות בלתי הדירות במקרקעי ציבור. הנתבעים הדגישו כי רכשו את המשק בליווי כונס נכסים, כשנמסר להם שאין עליו כל התחייבות, וכי ההסכם הנטען לא דווח מעולם לשום גוף - לא לרשות מקרקעי ישראל (רמ"י), לא לסוכנות ולא למושב.

השופט יחזקאל בחן את כלל הטענות והראיות, כולל ביקור בשטח עצמו, ודחה את טענות רגב הן במישור העובדתי והן המשפטי. ראשית, נקבע כי השביל נמצא כולו בתחום משק 77 - עובדה שרגב עצמו למעשה אישר, לפחות בסיכומיו. עוד נקבע כי ההסכם עם סחראי לא הוכח, אלא מדובר במסמך בכתב יד, שנחתם "בעיתוי המעורר סימני שאלה", בשנות ה-90, כעשור לאחר שנטען כי ההשקעה כבר בוצעה. "לא סיפק התובע הסבר המניח את הדעת לחתימת ההסכם דווקא בתקופה האמורה", נכתב בפסק הדין שפורסם, תוך הדגשה כי ההסכם לא דווח לשום רשות, לא נרשם בשום מקום, וגרוע מכך - סחראי עצמו לא זומן להעיד. "לא יכול להיות חולק על כך שמדובר בעד רלבנטי... הימנעות התובע מהבאת עד זה, פועלת, מטבע הדברים, לחובתו", קבע השופט בהכרעתו. לפיכך, הוא לא שוכנע כי התובע השקיע בפועל בשביל או שקיבל הבטחה לשימוש בלתי הדיר.

השביל יוצר מטרד 

גם הטענה לרישיון בלתי הדיר מול הנתבעים עצמם, כלומר הטענה כי חתימתו של רגב על מסמכי ההיתר היתה בתמורה להסכמה להשתמש בשביל - נדחתה. "לא הובאה אסמכתא כלשהי... מדובר בטענה עובדתית שלא נזכרה בכתב תביעתו", נקבע, תוך דחיית טענת ההסתמכות שבגינה תכנן לכאורה את דירת הבן הממשיך. גם כאן לא הובאו הוכחות. בנוסף, השופט התרשם כי, "אין מניעה כי התובע... יחנו את כלי רכבם לצד הכביש הסמוך לבית התובע... מבלי שתיגרם להם טרחה יתרה". באותו ביקור במקום, הוא התרשם גם כי הנתבעים צודקים בטענתם שלפיה השביל יוצר מטרד כשכלי רכב חונים ונעים בסמוך לחצר ביתם.

• האם ניתן לקבל מזונות רטרואקטיבית אחרי 14 שנה?
• הנושים נגד החברים: של מי הדירה?
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
• ויתר על הירושה כדי לא לשלם לנושים - מה קבע בית המשפט?

מהבחינה המשפטית, דחה השופט את האפשרות להכיר ברישיון בלתי הדיר בנסיבות שתיאר רגב. גם אם נעשה שימוש בפועל לאורך זמן, הרי שלא הוכח כי מדובר בהסכמה מפורשת בלתי הדירה, לא הוכחה השקעה ממשית, וגם לא כוונה לאפשר שימוש כזה לצמיתות. "גם שיקולי צדק אינם תומכים בהכרה בקיומו של הרישיון האמור", נכתב, נוכח העובדה שלא הוכח נזק ממשי לתובע מצד אחד, בעוד שלצד הנתבעים הוכח מטרד בפועל.

בפסק הדין הודגש כי מדובר במקרקעין ציבוריים, וכי בר רשות אינו רשאי להעניק זכות בלתי הדירה, לא כל שכן זכות שמחייבת את בעלי הזכויות שיבואו אחריו. "מדובר בזכויות המוקנות לתובע ולנתבעים מכוח מערכת הסכמים... שאינם מקנים לבר הרשות את הזכות להעניק לצדדים שלישיים רישיונות שימוש בלתי הדירים במקרקעין", קבע השופט.

לסיום, נדחתה גם טענת זיקת ההנאה מכוח שנים, הן בשל כך שמדובר במקרקעין ציבוריים, שבהם לא ניתן לרכוש זכות כזו, והן משום שהשימוש הנטען היה לפי הסכם, ולא שימוש "נוגד" כנדרש לפי החוק. "טענה זו סותרת את טענת התובע לשימוש מכוח הסכם", ציין בית המשפט. לפיכך נדחתה התביעה, ובית המשפט קבע כי על רגב לשלם לנתבעים 3-1 שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 20 אלף שקל. בנוגע ליתר הנתבעים - רמ"י, הסוכנות היהודית והמושב - לא ניתן צו להוצאות משפט, שכן הם לא ניהלו את ההליך בפועל.

אם השביל שימש את התובע במשך עשרות שנים וללא התנגדות מצד השכנים, למה זה לא נחשב רשות בשתיקה?

הפסיקה בישראל דורשת להוכיח לא רק שימוש ממושך אלא גם קיומה של הסכמה מפורשת, השקעה משמעותית והסתמכות של ממש כדי לראות בשימוש כזה "רישיון בלתי הדיר". בפסק הדין נדחתה האפשרות שמדובר בהסכמה שקטה המחייבת את הבעלים החדשים, משום שלא הוכחו כל התנאים המצטברים. בנוסף, כשהקרקע היא מקרקעין ציבוריים, הדרישות המשפטיות מחמירות במיוחד.

מדוע בית המשפט לא הסתפק בעדותו של התובע לצורך הוכחת ההסכם?

כשצד טוען לקיום הסכם משמעותי בעל השלכות על זכויות במקרקעין - בפרט רישיון בלתי הדיר - מצופה ממנו לתמוך בטענתו בראיות חיצוניות ועדים רלוונטיים. במקרה הזה, אי העדת סחראי - האדם שעמו נכרת ההסכם - נתפשה כחולשה מהותית שפגעה באמינות הגרסה. מדובר בעד מפתח שהיה עשוי לשפוך אור על נסיבות כריתת ההסכם ולענות על השאלה האם אכן ניתנה רשות בתמורה.

האם העובדה שהתובע חתם על מסמכי היתר עבור שכניו יכולה להיחשב "תמורה" לרשות להשתמש בשביל?

לטענת התובע כן, אך בית המשפט לא קיבל את הטענה הזו. לא הובאה כל ראיה לכך שהיה מדובר בעסקה דו-צדדית שבה חתימה על ההיתר היתה מותנית בהשארת הגישה לשביל. השופט הדגיש כיי מדובר בטענה שלא נזכרה בכתב התביעה ושהראיות לה נעדרות, ולכן לא ניתן לבסס עליה זכויות קנייניות או שימוש קבוע.

האם המושב היה יכול לשנות את המצב אילו היה מצטרף להליך באופן פעיל יותר?

ייתכן. המושב אמנם הביע עמדה עקרונית שלפיה מדובר בשביל משותף, ואף תכנן להסדירו כך בעתיד, אך לא תמך בעמדתו בפעולה ממשית: לא העיד עדים, לא חקר את עדי הנתבעים ולא הגיש סיכומים. למעשה, בית המשפט התייחס לעמדתו כבלתי מחייבת ו"ערטילאית", ולכן לא נתן לה משקל מכריע.

האם התובע יכול לתבוע שוב בעתיד אם ישתנו התנאים או אם המושב יתקדם בתכנון עתידי?

פסק הדין מתייחס למצב המשפטי והעובדתי הנוכחי. אם בעתיד תאושר תכנית סטטוטורית שתסווג את השביל כדרך משותפת, עשוי להיפתח פתח חדש לתביעה או בקשה אחרת, בכפוף למהותה של אותה תוכנית ולשאלת הסמכות. עם זאת, מדובר באירוע עתידי שתלוי בגורמים נוספים ושעדיין לא הבשיל למצב משפטי מגובש.

האם יש חשיבות לכך שהשביל שירת בפועל גם את שוכרי הדירה או את הבן הממשיך?

בית המשפט ראה בטענה על דירת בן ממשיך טענה לא מוכחת, ולא הוצגו מסמכים או תיעוד המעידים על מינוי רשמי או צורך הכרחי במעבר דרך השביל. מכיוון שהשביל שימש בפועל גם לצורכי שכירות, ולעתים שלא כדין, בית המשפט סבר כי לא מדובר בצורך בסיסי או בלתי ניתן למימוש באמצעים חלופיים, ולכן גם שיקולי צדק לא מצדיקים פגיעה בזכויות הנתבעים.

האם ייתכן מצב שבו שימוש ממושך במקרקעין ציבוריים אכן יקים זכות לזיקת הנאה?

על פי ההלכה הפסוקה והוראות החוק, לא ניתן לרכוש זיקת הנאה מכוח שנים במקרקעי ציבור. הסיבה לכך היא שהמקרקעין האלה כפופים להסדרים ולשיקולי מדיניות ציבורית רחבים, ולכן המחוקק והפסיקה קבעו גבולות ברורים למניעת הפיכת שימוש בפועל לזכות משפטית קניינית במקרה כזה.

אם התובע ישלם עבור השימוש בשביל או יבקש היתר מהמושב, האם אז תוכל להיווצר זכות?

עקרונית, בר רשות לא יכול להעניק רשות בלתי הדירה לאחר, אך ייתכן כי אם בעל המקרקעין, כלומר רמ"י או המושב בהסכמת הרשות, יחתום על הסכם מסודר עם התובע, תוכל להיווצר זכות כזו. מדובר בתהליך מסודר שדורש תיאום עם הגופים המוסמכים ואינו נובע משימוש חד-צדדי או מהסכמות עבר בלתי פורמליות.