מחקרים: אתם לא באמת שולטים על החיים שלכם, "אנשים הם חלק ממכונה חברתית משומנת"

"אומרים כי אני אינני אני, על כן אני נבהל. כי אם אני אינני אני, אז מי אני בכלל?", כך שר מייק בורשטיין בסרט הנודע "קוני למל", ואכן השיר המשעשע מזכיר אפשרות מפחידה למדי - שאולי אנחנו לא באמת מי שאנחנו חושבים. רוב האנשים מאמינים שיש להם ערכים מוצקים, מצפן מוסרי ברור, ושברגע האמת הם יעשו את הדבר הנכון. אבל מה אם כל זה אשליה? מה אם מה שמגדיר את ההתנהגות שלנו הוא לא מי שאנחנו אלא המצב שבו אנחנו נמצאים, התפקיד שהוטל עלינו, והאנשים שסובבים אותנו?

שלושה מחקרים פסיכולוגיים מכוננים שבוצעו באוניברסיטאות המובילות בעולם חשפו ממצאים מטרידים על הטבע האנושי. הם הראו שאנשים רגילים, נורמטיביים לחלוטין, מסוגלים לפעול בדרכים שהם עצמם לא היו מאמינים שהם מסוגלים להן. המחקרים האלה שינו את הדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו, וחשפו כמה אנחנו נוחים להשפעה, מגורמים שאנחנו בקושי מודעים להם.

כוחו של לחץ קבוצתי

בשנות ה-50', הפסיכולוג סולומון אש מאוניברסיטת סוורת'מור ביצע סדרת ניסויים שנחשבים כיום לקלאסיקה של הפסיכולוגיה החברתית. השאלה שהניעה אותו הייתה פשוטה: האם אנשים יוותרו על האמת הברורה שלהם רק כדי להשתלב בקבוצה?

הניסוי היה אלגנטי בפשטותו: משתתפים התבקשו להשוות בין אורכי קווים - משימה שבה התשובה הנכונה הייתה ברורה לכל מי שיש לו עיניים. אבל הייתה תפנית: כל האנשים בחדר מלבד אחד היו שחקנים שהונחו לתת תשובה שגויה. המשתתף האמיתי היה צריך להחליט - האם לסמוך על עיניו או להצטרף לקבוצה?

• מבחן המרשמלו: האם הניסוי הפסיכולוגי המפורסם באמת ניבא הצלחה בחיים?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

אש האמין שרוב האנשים לא ייכנעו.אבל  הוא טעה בגדול - כ-37% מהמשתתפים התאימו את עצמם לקונצנזוס השגוי של הקבוצה, למרות שידעו שהתשובות שגויות. ממצא זה חשף את ההשפעה העוצמתית של הדינמיקה החברתית: הרצון להתקבל הוביל אנשים לתעדף קונצנזוס קבוצתי על פני התפיסות שלהם עצמם.

רק כרבע ממשתתפי הניסוי לא נכנעו אף פעם ללחץ הקבוצתי. השאר התאימו את עצמם לדעת הרוב לפחות פעם אחת, למרות שזה היה נגד מה שהעיניים שלהם ראו. כשנשאלו מדוע, רוב המשתתפים הודו שידעו שהם טועים אבל פחדו לבלוט, לא רצו להיראות שונים, או חששו שילעגו להם. "אפקט אש", כפי שייקרא מאוחר יותר, הפך לאבן יסוד בהבנת הלחץ החברתי.

אבל ניסויי אש חשפו גם משהו מעודד: די בכך שרק אדם אחד בקבוצה הביע דעה שונה מהרוב, כדי ששיעור ההתאמה יצנח באופן דרמטי - ל-5%-10% בלבד. הנוכחות של מתנגד בודד הייתה מספיקה כדי לתת לאנשים את האומץ לסמוך על עצמם.

• מגפת הבדידות: האיום הבריאותי החדש שמסכן את העולם; ומה הקשר בין בדידות להתקף לב?
• לבחור בוודאות או בסיכון? למה משקיעים מעדיפים תשואה וודאית של 4% על תשואה צפויה של 5%
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק

ניסויי אש הראו שהפחד מבדידות חברתית הוא כוח עצום, חזק מספיק כדי לגרום לאנשים לוותר על מה שהם רואים בעיניים. אבל מה קורה כשהלחץ מגיע לא רק מחברים שלנו, אלא מדמות סמכות?

הניסוי האכזרי של מילגראם

בתחילת שנות ה-60', בצל משפט אייכמן שהתנהל בירושלים, סטנלי מילגראם פסיכולוג צעיר מאוניברסיטת ייל הציג שאלה שהטרידה את העולם כולו: איך אנשים רגילים הופכים לרוצחים? האם הנאצים היו מפלצות מלידה, או שכל אחד מאיתנו יכול להפוך לאחד מהם בתנאים מסוימים?

לצורך המחקר, מילגראם תכנן ניסוי שנועד לבחון את גבולות הציות לסמכות. הוא גייס משתתפים למה שהוצג כ"מחקר על למידה" והנחה אותם לתת הלמי חשמל ל"לומד" (שהיה למעשה שחקן) בכל פעם שטעה. העוצמה עלתה בהדרגה - מ-15 וולט ועד 450 וולט קטלניים.

מילגראם ועמיתיו ניבאו שרק 3% מהמשתתפים לכל היותר מהאנשים יגיעו לרמה המקסימלית. אך התוצאות זעזעו את עולם הפסיכולוגיה. בפועל, שיעור גבוה מאוד של נבדקים צייתו להוראות במלואן - כל משתתף הגיע עד 300 וולט, ו-65% הגיעו עד מלוא העוצמה - 450 וולט המלאים. במילים אחרות, שני שלישים מהאנשים, אזרחים מן השורה המתגוררים בעיר הנמל השלווה ניו הייבן בקונטיקט, היו מוכנים להמית אדם זר רק כי איש בחלוק לבן אמר להם לעשות זאת.

מילגראם עצמו סיכם את הממצאים במילים שהפכו לציטוט מפורסם: "הנכונות הקיצונית של מבוגרים ללכת כמעט עד הסוף, לפי פקודה מצד בר סמכות, היא הממצא המרכזי של המחקר, והעובדה שדורשת הסבר דחוף ביותר. אנשים רגילים פשוט עושים את עבודתם, ובלי כל עוינות מיוחדת מצידם יכולים להפוך לסוכנים בתהליך הרסני איום".

המשתתפים הציגו מגוון של תגובות פיזיות ורגשיות שליליות. הם הזיעו, רעדו, התחננו להפסקת הניסוי, ובכל זאת המשיכו להתעמר בהם. אחד מהמשתתפים האמין שהרג את הלומד, ופרץ בבכי כשגילה שלא. הסמכות הייתה חזקה יותר מהמצפון.

כשמילגראם שינה את התנאים וביקש מהמשתתפים לבחור בעצמם את עוצמת ההלם, רק 2.5% הגיעו לרמה המקסימלית. ללא ההנחיה של דמות סמכות, האנשים לא היו אלימים. הסמכות לא רק אפשרה את האלימות, היא יצרה אותה. הניסויים של מילגראם חשפו מנגנון פסיכולוגי מפחיד: כשיש דמות סמכות שלוקחת אחריות, אנשים מסוגלים לעשות דברים איומים בלי להרגיש אשמים. הם הופכים ל"סוכנים" - כלים בידי מישהו אחר. 

הכלא של סטנפורד

באוגוסט 1971הפך הפסיכולוג פיליפ זימבארדו את מרתף בניין הפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד לכלא מדומה. הוא רצה לבדוק שאלה פשוטה: מה קורה כשאנשים נורמליים מקבלים תפקידים של כוח וחולשה?

הניסוי על הפסיכולוגיה של חיי הכלא כלל 24 סטודנטים. כולם נבחרו בקפידה לאחר מבדקים קפדניים שווידאו שהם בריאים ויציבים נפשית, והם חולקו באקראי לתפקידי אסירים וסוהרים. הניסוי תוכנן לשבועיים, אך הופסק אחרי שישה ימים בלבד, בגלל התוצאות ההרסניות לסטודנטים שהשתתפו בו. בתוך ימים ספורים השומרים הפכו לסדיסטים והאסירים נעשו דיכאוניים והציגו סימני לחץ קיצוני.

נוסף על כך, חמישה אסירים שוחררו מהניסוי מוקדם בגלל התמוטטויות רגשיות. הסוהרים - אותם צעירים נורמטיביים שעברו את כל המבדקים - הפכו לאכזריים יותר ויותר. הם העירו אסירים באמצע הלילה למפקדים, כפו עליהם תרגילים משפילים ושללו מהם זכויות בסיסיות.

הדבר המזעזע ביותר היה שאף אחד מהסוהרים לא הציג נטיות סדיסטיות לפני הניסוי. סביבת הכלא והתפקיד, לא האישיות, הם שיצרו את ההתנהגות. הניסוי חשף כיצד אנשים יאמצו בקלות תפקידים חברתיים שמצופה מהם למלא, במיוחד אם התפקידים סטריאוטיפיים כמו אלה של סוהר או אסיר. מכיוון שהשומרים הוצבו בעמדת סמכות, הם החלו לפעול באופנים שבדרך כלל לא היו מתנהגים בחייהם הרגילים.

זימבארדו עצמו הודה מאוחר יותר שנשאב לתוך התפקיד שלו: "לפעמים הרגשתי יותר כמו מפקד כלא מאשר פסיכולוג-חוקר", הוא שחזר מאוחר יותר.  כן, לא רק הנבדקים, גם החוקר הושפע מהסיטואציה.

אחד האסירים תיאר את החוויה שנים לאחר מכן: "התחלתי להרגיש שאני מאבד את הזהות שלי, שהאדם שאני קורא לו בשמי, האדם שהתנדב להיכנס לכלא הזה, כי זה היה ועדיין כלא בשבילי - מתחיל להרגיש רחוק ממני, עד שלבסוף לא הייתי הוא יותר. הייתי 416".

ניסוי סטנפורד הראה שאנחנו לא רק מושפעים מתפקידים, אנחנו נבלעים בהם. תוך ימים אחדים, סטודנטים בריאים ונורמטיביים הפכו לטיפוסים שהם עצמם לא היו מזהים. 

המסקנה: מה באמת קובע את ההתנהגות שלנו?

שלושת המחקרים האלה, שבוצעו במוסדות מובילים ושוכפלו עשרות פעמים מאז, מצביעים על מסקנה אחת מטרידה: ההתנהגות האנושית מושפעת הרבה יותר מהמצב, מהסביבה ומהתפקיד - ממה שאנחנו רוצים להאמין.

אש הראה לנו שאנחנו מוכנים לוותר על האמת כדי להשתלב בקבוצה. מילגראם הוכיח שאנחנו מסוגלים לפעול נגד המצפון שלנו כשדמות סמכות מורה לנו. זימבארדו חשף שהתפקיד שניתן לנו יכול לשנות את מי שאנחנו.

זה לא אומר שאין לנו בחירה. בכל אחד מהמחקרים היו אנשים שעמדו בלחץ, שסירבו לציית, שנשארו נאמנים לעצמם. בניסויי אש, הנוכחות של מתנגד בודד הייתה מספיקה כדי לשנות את התוצאות. בניסויים של מילגראם, כשנבדקים ראו אחרים מסרבים, גם הם סירבו.

המסר האמיתי של המחקרים האלה הוא לא שאנחנו חסרי תקנה, אלא שאנחנו צריכים להיות מודעים. מודעים ללחץ החברתי שפועל עלינו. מודעים לכוח שדמויות סמכות מפעילות. מודעים לאופן שבו תפקידים משנים אותנו. כי רק כשאנחנו מבינים את הכוחות שמעצבים אותנו, אנחנו יכולים לבחור להתנגד להם.

והיטיב לנסח זאת פיליפ זימבארדו, שכתב בשנת 1971: "רוב האנשים מתנהלים ביומיום בהנחה שיש להם יותר שליטה על התנהגותם ממה שיש להם בפועל. לעיתים קרובות אנחנו לא מודעים לכוח העצום שמצבים חברתיים מפעילים עלינו - לעצב, להנחות ולתמרן את ההתנהגות שלנו". אז בפעם הבאה שאתם בטוחים שאתם יודעים איך הייתם מתנהגים במצב מסוים, עצרו רגע. כי ההיסטוריה והמדע מלמדים אותנו שהתשובה מורכבת יותר מכפי שהיינו רוצים להאמין.