רקע עובדתי:

המבקשים 3-2 כיהנו כדירקטורים של חברת פויכטונגר השקעות (1984) בע"מ אשר לה משמש המשיב 1 נאמן בהסדר נושים. המבקשת 1 (להלן: כלל) ביטחה את הדירקטורים בביטוח אחריות.

הנאמן הגיש לבית המשפט בקשה למתן הוראות המבוססת על סעיף 374 לפקודת החברות, בגדרה עתר לסעדים כספיים בשל עסקאות אשר בוצעו על ידי החברה באישור הדירקטוריון שנעשה, לטענתו, באופן רשלני תוך הפרת חובותיהם של הדירקטורים, וגרם לקריסתה הכלכלית של החברה.

בית המשפט קמא קבע, כי התובענה ראויה להידון בפני בית המשפט של חדלות פירעון, ואין מקום להעברתה לפסים של תובענה אזרחית רגילה. בנוסף, נקבע כי על הדירקטורים לצמצם את תצהירם ולמקדו לגדר המחלוקת שנקבעה על ידו, וכי צירופה של כלל לתובענה נעשה כדין, בהיותה המבטחת של הדירקטורים, תוך דחיית טענותיה בעניין אי תחולתה של הפוליסה. מכאן בקשת רשות הערעור דנן.

דיון משפטי:

כב' הש' א' גרוניס:

השאלה אליה יש להדרש בענייננו, היא שאלת תחולתו של סעיף 374 לפקודה במקרים בהם מתנהלים הליכי שיקום והבראה, במובחן מניהולם של הליכי פירוק, באשר מלשונו של הסעיף עולה, לכאורה, כי תנאי לתחולתו הוא היותה של החברה בהליכי פירוק. הסעיף מתווה מסלול מהיר ויעיל, המאפשר הטלת אחריות אישית על בעלי תפקידים מסוימים בגין פעולותיהם בניהול החברה, ותכליתו אף הרתעת נושאי משרה מפני התנהלות בלתי נאותה, וזאת באמצעות הצבתם בפני הסיכון שיידרשו לשאת באופן אישי בחובות החברה.

תכליות אלה רלוונטיות ביותר אף כאשר עסקינן במקרה בו מצויה החברה בהליך של הבראה והסדר נושים, כבמקרה דנן. אם יקבע שלא ניתן לנקוט הליך דיוני מקוצר לפי סעיף 374 לפקודה נגד המנהלים, כאשר מצויה החברה בהליכי שיקום והבראה, יהווה הדבר תמריץ ממשי עבור מנהלי החברה להביא לאישורו של הסדר נושים אך על מנת לחמוק מנקיטת הליך כאמור נגדם.

במקרה דנן, אין עסקינן בייבוא הוראת דין מהותית לתוך דיני השיקום וההבראה, אלא אך באימוץ הוראת דין הנוגעת להיבט הדיוני. ההוראות בחקיקה ראשית לעניין הסדר נושים לגבי חברות הינן ספורות ביותר ומתירות מרחב גדול לשיקול דעת שיפוטי, אשר הינו גדול יתר על המידה ורצוי מאד שיוסדר בצורה מפורטת ומקיפה על ידי המחוקק. לפיכך, ראוי לילך אחר הפרקטיקה שאומצה במקרים דומים בעבר, ולהשלים את החסר הקיים בגדר דיני השיקום וההבראה, על דרך החלת הוראת סעיף 374 לפקודה, אף במקרים בהם מצויה החברה בהליכי שיקום והבראה, מבלי שניתן נגדה צו פירוק, כבמקרה דנן והבקשה נדחית במישור זה.

אכן, עשויים להיות מקרים מסוימים בהם מאפייניו של ההליך יובילו למסקנה, לפיה אין הוא מתאים להידון במסגרת הליך לפי סעיף 374 לפקודה. עם זאת, דומה כי נקודת המוצא צריכה להיות, כי הליכים שעניינם אחריותם האישית של נושאי משרה יתבררו, ככלל, בפני בית המשפט של חדלות הפירעון בהתאם למסלול הקבוע בסעיף 374 לפקודה. לבית המשפט של חדלות פירעון נתון שיקול דעת רחב ביותר באשר לדרך הדיונית אשר בה תבורר המחלוקת, האם בהליך של בקשה למתן הוראות לפי סעיף 374 לפקודה או שמא בגדר תובענה רגילה. ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית בסוגיה זו, ובפרט כאשר הוחלט כי אין להעביר את ההליך למסלול של תובענה רגילה. על כן, אין עילה להתערבות בהחלטת בית משפט קמא לפיה מתאימה התובענה להידון בפניו על דרך בקשה למתן הוראות לפי סעיף 374 לפקודה.

על מנת להכריע בשאלת התאמתה של התובענה להידון בגדר הליך לפי סעיף 374 לפקודה, נדרש בית המשפט לבחון ולנתח את היקף המחלוקת העובדתית הניטשת בין בעלי הדין כפי שעולה היא מכתבי טענותיהם. עם זאת, אין הוא רשאי למנוע מבעלי הדין העלאת טענות עובדתיות רלוונטיות אשר עשויות לתמוך בעמדתם, מתוך מטרה לצמצם את גדר המחלוקת. כמו כן, בשלב מקדמי בו טרם נשמעו ההוכחות, אין באפשרותו של בית המשפט להכריע באופן סופי ביחס למחלוקות העובדתיות שבין בעלי הדין. במקרה דנן, יש ליתן רשות לדירקטורים להגיש תצהיר מתוקן שבגדרו יוכלו להעלות את טענותיהן העובדתיות מבלי לצמצם את גדר המחלוקת והבקשה מתקבלת במישור זה.

בנסיבות מסוימות רשאי בית המשפט להקדים ולהכריע בחלק מן השאלות המשפטיות המתעוררות במסגרת ההליך. עם זאת, ככל שביקשה הערכאה הדיונית לסטות מסדר הדברים הרגיל ולהכריע בסוגיה מסוימת כבר בשלב המקדמי, היה עליה להבהיר את כוונתה לבעלי הדין ולאפשר להם לנקוט צעדים דיוניים מתאימים, דבר שלא נעשה במקרה דנן. משכך, אף בעניין זה אין מנוס מביטול קביעותיו של בית המשפט קמא בסוגית דחיית טענותיה של כלל. הערכאה הדיונית תכריע מחדש בסוגיה זו בשלב הדיוני המתאים, לאחר שתינתן הזדמנות לבעלי הדין להעלות את טיעוניהם.