עצמאות 2008 - ככה זה נראה בראיה קדימה
לכבוד חגיגות ה 60 למדינה, עולה גל של ניחוח נוסטלגי, נראה כי רבים מתגעגעים לארץ ישראל היפה והטובה, כי אין מה לעשות, 60 השנים האחרונות שינו את פני המדינה בכל המישורים.
ננסה להתמקד מטבע הדברים בהיבטים הכלכלים של השינוי במדינה ב-60 שנות קיומה, ואין לי ספק שהדבר הבולט ביותר היא משיכת ידה של הממשלה ממערכות המשק והכלכלה.
אם בתחילת דרכה ישראל הייתה על גבול הסוציאליזים, וכל פרט במשק היה עובר תחת ידה ואישורה של הממשלה, אזי כיום המדינה נמצאת בקצה השני של ההתנהלות, ונראה שהמוטו שחרטה המדינה על דגלה הינו שוק חופשי.
היום נראה שממשלת ישראל מאוד מאמינה בשוק החופשי, יותר מכל מדינה אחרת בעולם, ולכן מקבלת ממשלת ישראל את המשבר העולמי המבצבץ ובא בשלוות נפש ללא נקיפת אצבע, היצואנים סובלים, אז מה? האינפלציה עולה, נו אז מה? הייצור התעשייתי אשר מרכיבים ממנו כבר מזמן נעלמו מישראל ודאי לא מעניין את ממשלת ישראל, ההיטק בישראל שנראה כי הוא בדרך להעלם גם עליו לא שומעים, ולבסוף צניחה צפויה בצריכה הפרטית והתוצר הלאומי שבאמת לא בראש סדר העדיפויות של ממשלת ישראל.
מילים כמו תכנון ממשלתי, יעדים ארוכים טווח, שיפור התחרותיות התייעלות ועזרה לשכבות החלשות הפכו לקלישאות שחוקות.
אתמול שוב נחשפנו לתוכנית גרנדיוזית בקנה מידה בינלאומי, ישראל 2028, השם הזה אמור להוות תוכן לתוכנית ניהול שתשפר את יכולתה של ישראל להתמודד עם הגלובליזציה ולהעמיד את ישראל ברמת תמ"ג מהגבוהות בעולם. קראנו והאמת חיכנו, לא חיוך של שמחה אלה חיוך של מבוכה, העובדה הידועה לכול היא שהיכולת של המדינה הזאת לקבל החלטות גורליות בהיבטים הכלכלים היא גרועה ביותר, הכול נמדד בהישגים לטווח קצר, והחזר טובות למקורבים. התכנית 2028 היא חשובה כי רק כלכלה חזקה תעמיד פה חברה חזקה שתתמודד טוב יותר עם מה שצופן לנו העתיד, אותה כלכלה שהממשלה בראשה מתקשה לסלול כביש ישר בניסיון הראשון.
למשקיעים ומנהלי השקעות, חוסר היכולת של ישראל לקבל החלטות נכונות לטווח ארוך אמור להשפיע גם על דרכי פעולתנו בשוק:
השקעות גלובליות – אין לי ספק שרק יחידים וגופים אשר ישקיעו מאמץ רב בהכרת והבנת השווקים הבינ"ל יצליחו להניב תשואות מעל הממוצע בשנים הבאות, המטבע הישראלי החזק אומנם הפך את ההשקעה בחו"ל בשנים האחרונות להפסד בטוח, אך כמו שלמדנו בצבא,לכל שבת יש מוצאי שבת.

צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.