עובדות וטענות: המערערת הינה לקוח של הבנק למסחר אשר נכנס להליכי פירוק. המערערת ניהלה חשבון ניירות ערך בבנק בהיקף העולה על 4,000,000 דולר. שערי הבנק נסגרו ביום 24.4.2002. בעקבות כך, הפסיק הבנק לספק למערערת שירותים ובין היתר, מכירות של השקעות מתיק ההשקעות שלה. ביום 2.5.2002, מונה לבנק כונס הנכסים הרשמי כמפרק הזמני, לשם סגירתו הסופית של הבנק. לטענת המערערת, בעקבות הדרך בה נוהל הבנק על ידי המנהלים המיוחדים, היא לא יכולה הייתה להמשיך בפעילותה היומיומית והמורכבת בחשבון ניירות הערך. המנהלים המיוחדים לא היו מוכנים לשחרר את החשבון עד שלא יוסדר חובה של המערערת לבנק בסך 300,000 דולר. בסופו של יום, הסכימה המערערת להפקיד בידי המנהלים המיוחדים ערבות בנקאית של 350,000 דולר ובנוסף לשלם 152,000 דולר שבעקבותיהם שוחרר תיק ניירות הערך שלה. קרנות הנאמנות שוחררו רק מאוחר יותר ביום 17.9.2002. צו פירוק קבוע ניתן לבנק ביום 2.9.2002. המערערת טענה בפני בית המשפט המחוזי כי הנזק שנגרם לה בעקבות אי מימוש הוראות המכירה ביום סגירתו של הבנק והקפאת הפעילות בתיק ניירות הערך שלה ניתן לקיזוז כנגד יתרת החובה הרשומה בחשבונה. בית המשפט המחוזי דחה את טענות המערערת. מכאן הערעור. דיון משפטי: כב' הש' י' עדיאל: זכות הקיזוז של חובות שחב בהם חייב הנמצא בהליכי פשיטת רגל מחובות שחבים לו, מוסדרת בסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), תש"ם - 1980. הוראת הקיזוז שבסעיף 74 נועדה להגשים מספר תכליות כשהמרכזית שבהם היא מניעת העוול הנובע מאכיפת התחייבויותיו של צד לחוזה שעה שהתחייבות כלפיו שהופרה אינה מקוימת. לצד ההצדקות שבקיומה של זכות הקיזוז קיים קושי, שכן היא פוגעת בעיקרון השוויון בין הנושים (אחד העקרונות החשובים בדיני פשיטת רגל ופירוק חברות) וזאת ע"י הענקת יתרון לנושה של חברה בפירוק אשר חב לחברה כספים, על פני נושים אחרים. על-מנת להגן על זכויותיהם של הנושים האחרים, הציב המחוקק מספר תנאים מוקדמים להפעלת זכות הקיזוז. הרצון לשמור על זכויותיהם של הנושים האחרים, הנפגעים עקב הפעלת זכות הקיזוז, הביא לכך, שבתי המשפט פרשו את התנאים המוקדמים להפעלת זכות הקיזוז בפירוק על דרך הצמצום. השאלה העומדת לפנינו, הנה האם מתקיימים במקרה דנן תנאיו של סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל שאליהם התייחס בית המשפט המחוזי בהחלטתו. השאלה, האם חיובים של חברה שקרסה וחדלה לפעול כלפי צד שלישי, הנוצרים לאחר מינויו של מפרק זמני לחברה וטרם מתן צו לפירוקה, יכולים להיחשב כ"אשראי הדדי או חוב הדדי או עסקים הדדיים אחרים" כהגדרת סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. האם הזכות נשוא הדיון, היא הזכות לפיצוי בגין הפרת החוזה, נולדה במהלך העסקים הרגיל? בין המערערת ובין הבנק עמד, טרם הבקשה לפירוקו של הבנק, הסכם שלפיו הבנק היה אמור לבצע עבור המערערת פעולות בחשבון ניירות הערך שלה. פעילות זו, לכל הדעות, נופלת בגדר "עסקים" כמשמעותם בסעיף 74 לפקודה. הבנק, מצדו, נתן למערערת אשראי. החוב הנטען בספרי המשיב אינו אלא אשראי ותוצאה של פעילות בתיק ניירות הערך האמור. הנה כי כן, אם נפסע בשביל אותו חרש בית משפט זה בעבר, הרי שבענייננו מתקיימים עסקים הדדיים. הבנק והמערערת הם צדדים לאותה מערכת עסקית. המערערת חייבת לבנק חוב שמקורו בפעילותה העסקית בתיק ניירות הערך המוחזק על-ידי הבנק והבנק חב למערערת חוב, שכפי שהנחנו, צמח אף הוא מפעילות, ליתר דיוק: מהיעדר פעילות, בתיק ניירות הערך אשר הבנק ניהל עבור המערערת, ואשר בעקבותיו נגרמו לאחרונה נזקים. האם עסקים הדדיים אלה המשיכו להתקיים גם לאחר מינוי המפרק הזמני? מינוי מפרק זמני לחברה, כשלעצמו, אינו מביא לביטול חוזים שבין החברה לבין צדדים אשר התקשרו עימה בהסכמים טרם בקשת הפירוק. עם זאת, עשויים להיות מקרים בהם החייב חדל הפירעון אינו מסוגל, במצב שנוצר, לקיים את חיוביו. במצב דברים כזה, ניתן לראות את החייב כמי שמתנער מן החוזה. העובדה שהפרת החוזה נגרמה עקב קריסתו של הבנק אינה שוללת את קיומם של עסקים הדדיים בין השניים, כמו גם את העובדה שהחיוב שצמח למערערת מקורו באותם עסקים. בנסיבות אלו, זכותו של הצד האחר לפיצוי ניתנת לקיזוז. מכאן, שהחוב הנטען של הבנק למערערת מקורו בעסקים הדדיים בין השניים ובהיבט זה הוא עונה על דרישתו של סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. ידיעתה של המערערת על מעשה פשיטת הרגל של הבנק: תנאי נוסף לקיזוז על-פי סעיף 74 לפקודה הוא כי המערערת לא ידעה על הפירוק במועד יצירת החוב. דרישה זו נועדה להבטיח כי רכישת זכות הקיזוז תיעשה בתום לב. ראוי לציין, כי הסייג שעניינו בידיעת הטוען לקיזוז על מעשה פשיטת הרגל מתייחס אך לעניין ה"אשראי", דהיינו, למקרה בו אדם "נתן אשראי לחייב" (בענייננו, החברה). ראשית, ספק בעיני אם במקרה שלפנינו, שבו מקור החוב הנטען של הבנק למערערת בהפרת חוזה על-ידי הבנק, חל חריג זה שעניינו במתן אשראי. שנית, אפילו נכלול, לצורך פרשנותו של תנאי זה, בביטוי "אשראי" גם תביעה שמקורה ב"עסק הדדי", כי אז המועד הקובע לעניין הידיעה על מעשה פשיטת הרגל צריך שיהא, בהתאמה, מועד קשירת העסקה ממנה צמח החוב. במקרה שלפנינו, העסק של ניהול תיק ניירות הערך נקשר בין הצדדים לפני מינויו של המפרק הזמני, כאשר לאחר המינוי המערערת לא יזמה עסקים חדשים עם הבנק והקשר שלה עמו התמשך בעל כורחה. מהו המועד הקובע לקיומם של "עסקים הדדיים" לצורך קיזוז בהליכי פירוק חברה? האם מועד מינויו של המפרק הזמני (או מועד בקשת הפירוק), שאז, לכאורה, למערערת לא עומדת זכות הקיזוז, שכן חוב הבנק כלפיה התגבש, כנראה, לאחר מועד זה או שמא מועד מתן צו הפירוק, שאז החוב של הבנק כלפי המערערת נולד והתגבש קודם למועד זה, ועל כן הוא בר קיזוז? בית המשפט המחוזי היה ער להלכה שיצאה מלפני בית משפט זה, לפיה המועד הקובע לעניין קיזוז בפירוק חברות הוא מועד מתן צו הפירוק הקבוע. אלא שלשיטתו, הלכה זו אינה חלה בענייננו, שכן אותה פסיקה התייחסה לחברה שהמשיכה בניהול עסקיה עד למועד הפירוק הקבוע, ולא במצב בו החברה "שבקה חיים לכל חי". אני סבור שאין לסטות מההלכה הקובעת את מועד צו הפירוק (הקבוע) כמועד הקובע לעניין הקיזוז, גם במקום שבו מתברר כבר במועד מינוי המפרק הזמני כי פני החברה לחיסול. ראשית, כפי שנקבע בפסיקה, על-פי תקנה 53 לתקנות החברות (פירוק), תשמ"ז ? 1987, בשילוב עם סעיף 354(ה) לפקודת החברות, המועד הקובע לעניין זכויותיהם של נושים בפירוק, שהוא המועד המקביל למועד מתן צו הכינוס בפשיטת רגל, הוא תאריך צו הפירוק. הוראה זו חלה על כל פירוק של חברה, והיא אינה מבחינה בין חברה אשר קרסה עם מתן צו הפירוק הזמני לבין חברה שהמשיכה בניהול עסקיה לאחר מועד זה ועד למועד מתן צו הפירוק הקבוע. שנית, אני סבור שהשאלה מהו המועד הקובע לצורך קיזוז היא שאלה שהתשובה עליה חייבת שתהא ודאית, ולא תשתנה בהתאם לנסיבות, היינו בהתאם למצבה של החברה בעת מתן צו הפירוק הזמני. שלישית, עקרון השוויון בין הנושים מחייב קביעת מועד אחד להיווצרות חובות של חברה בפירוק כלפי כל הנושים, מה שמחייב אחידות בין המועד הקובע לקיומם של חובות בני תביעה, ובין המועד הקובע לעניין קיומה של זכות הקיזוז.