מת בתאונה בחדר כושר בקיבוץ - בכמה תפוצה משפחתו?
קיבוץ מסילות ישלם מיליוני שקלים לאמו ולאחיו של צעיר (23) שנהרג בתאונה קשה בחדר הכושר של הקיבוץ. כך נקבע באחרונה בפסק דין של בית משפט השלום בראשון לציון. המנוח אותר בחדר הכושר שממוקם במקלט בקיבוץ, כשמשקולת של 90 ק"ג ניצבת על צווארו. ההערכה היא כי הוא מת מחנק בגלל המשקולת. הקיבוץ ניסה להעביר את האחריות לתאונה הקשה למועצה האזורית, אבל סגן הנשיא, השופט דב גוטליב, דחה את הטענה וקבע כי האחריות היא על הקיבוץ בלבד.
הטרגדיה האיומה התרחשה בינואר 2020. קיבוצניק שהגיע בשעת בוקר לאימון בחדר הכושר גילה את המנוח שכוב על גבי ספת כושר למשקולות לחיצה, בזמן שמשקולת של 90 ק"ג מונחת על צווארו. הוא הסיר מיד את המשקולת והחל לבצע פעולות החייאה בצעיר, ואולם בהיעדר קליטה סלולרית במקלט – הוא נאלץ להפסיק אותן ולצאת החוצה כדי להזעיק את אנשי מד"א למקום. צוות האמבולנס שהגיע למקום נאלץ לקבוע את מות הצעיר.
בתביעה שהוגשה לבית המשפט על ידי אמו ואחיו של הצעיר המנוח, נטען כי מותו נגרם בעקבות רשלנות והפרת חובה חקוקה של הקיבוץ. לדבריהם, חדר הכושר של הקיבוץ פעל באופן לא תקין במשך עשרות שנים, ללא מדריך מוסמך וללא קו טלפון כלשהו לשימוש במקרה חירום, ובהיעדר פיקוח כלשהו על המתרחש בו. עוד נטען כי מתקני הכושר במקום היו ישנים, והתחזוקה שלהם נעשתה על ידי המתאמנים באופן חובבני.
מנגד, טען הקיבוץ כי חדר הכושר לא היה באחריותו, וכי המתאמנים שעשו בו שימוש לא נזקקו להדרכה או להשגחה. עוד נטען כי האירוע שבמהלכו נהרג הצעיר היה קיצוני ובלתי צפוי. בנוסף, טען הקיבוץ כי יש להטיל את האחריות למות הצעיר על המועצה האזורית עמק המעיינות, שבשטחה הוא מצוי. המועצה טענה בתגובה כי מדובר בחדר כושר עם שטח שקטן מ-800 מ"ר, שאינו נדרש ברישיון עסק - כך שאין שום בסיס לעמדת הקיבוץ.
- נפלה מאופניה בטיילת נתניה - ותקבל פיצויים גבוהים
- נתקלתם בדלת זכוכית במקום העבודה? אולי מגיע לכם פיצוי
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בתחילה דחה השופט גוטליב את הטענה של הקיבוץ, שלפיה חדר הכושר לא נמצא תחת אחריותו. הוא התרשם כי חדר הכושר נבנה עוד בשנות השבעים של המאה הקודמת, בתור מתקן של הקיבוץ, וכי לאורך השנים התאמנו בו אנשים רבים שהגיעו מהקיבוץ ומחוצה לו.
לאחר מכן קבע השופט כי האחריות לתאונה היא על הקיבוץ בלבד. "הקיבוץ התעלם מחדר הכושר אף שידע כי הוא פועל בתוך הקיבוץ במשך שנים רבות כמתקן קיבוצי לשימושם של חברי הקיבוץ ואחרים. בנסיבות שכאלה, התעלמות מפעילות חדר הכושר והעדר פיקוח עליו, מחייבת קביעה ולפיה הקיבוץ יכול היה וצריך היה לצפות תאונות בחדר הכושר, לרבות את התאונה מושא התביעה", הוא כתב בפסק הדין שפרסם.
בנוסף, התקבלה טענת המועצה כי לנוכח שטחו הקטן של חדר הכושר, אין לה אחריות לתאונה מתוקף דיני רישוי עסקים. לגבי סוגיית האשם התורם, השופט כתב כי המנוח ידע שהוא נמצא שם לבדו, וכי אין מי שיציל אותו אם ייקלע למצוקה - ולכן יש הצדקה לכך שמייחסים לו 20% מן האחריות למותו.
- נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
- אחרי ארבעה עשורים: עסקת המכר מ-1987 הושלמה
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
לגבי סוגיית הנזק, ציין השופט כי חיי המנוח היו מלאים בהצלחות והישגים, והוא אף סייע רבות לאמו. בנסיבות אלה, התקבלה דרישתה של האם להעניק לה פיצוי נפרד עבור האובדן של שירותי הבן.
לסיכום, נפסק למשפחתו של המנוח פיצוי כספי של 1,910,164 שקל עבור נזקיהם השונים, כמו הפסד שכר בשנים האבודות, קיצור של תוחלת חיים והוצאות קבורה. בנוסף, נפסקו גם הוצאות משפט ו-382 אלף שקל שכר טרחת עורך דין.
במקרה אחר, שהוכרע על ידי בית משפט השלום בחיפה בספטמבר 2023, אחות במחלקה הנוירולוגית בבית חולים כרמל, שהלכה לבית כנסת הסמוך למקום מגוריה בטירת הכרמל בכדי להתפלל, נפלה ברחוב ושברה את הכתף ואת הברך. כתוצאה מפציעתה היא נעדרה במשך ארבעה חודשים ממקום עבודתה ונותרה לה נכות קבועה. לטענת התובעת, אין להטיל עליה כל אשם תורם לנפילתה. לטענת העירייה, העובדה שהתובעת שוחחה בטלפון הנייד בעת שהלכה ולא שמה לב למפגע, יש בה כדי יש לקבוע כי מדובר ב"סיכון מרצון" ולהטיל על התובעת עצמה את האחריות הבלעדית להתרחשות התאונה. לחלופין, טענה העירייה, העובדה שהתובעת הודתה ששוחחה בטלפון ולא שמה לב לדרך, היא שגרמה לנפילתה או תרמה לה תרומה משמעותית.
- 1.מיואש 10/06/2024 11:32הגב לתגובה זולפי מה שמתואר הוא היה מחוץ ולא יכל לזוז משם.
נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה דן בסכסוך ממושך בין בני זוג לשעבר, שבמרכזו דרישת האשה לקבל 800 אלף שקל כתנאי למכירת הדירה המשותפת. למרות חתימה על מסמך שכונה “הסכם ממון”, בית המשפט קבע כי ההסכם חסר תוקף, אינו תואם את המציאות, ואף מקפח את הבעל באופן
משמעותי. בפסק הדין הדגישה השופטת את חשיבות האישור הפורמלי של הסכמי ממון ואת הצורך לדייק בסכומים ובהסכמות בעת ניסוחם
שופטת בית המשפט לענייני משפחה בקריות, גילה ספרא־ברנע, מצאה את עצמה לאחרונה ניצבת מול מחלוקת שנראתה לכאורה פשוטה: שני בני זוג לשעבר, דירה שנרכשה במהלך הנישואים, מסמך ישן שנחתם ביניהם לפני כמעט עשור והבטחה לא ממומשת ל-800 אלף שקל. ואולם מאחורי הסיפור התגלה סכסוך רחב ומורכב, שנולד משילוב של אמון, חוסר בהירות משפטית, ניסוח לקוי של מסמכים ונתונים כספיים שלא התאימו למציאות בשטח. מה שהתחיל כתביעה שבמסגרתה ניסתה האשה לאכוף הסכם ממון, הסתיים בקביעה תקיפה של בית המשפט: ההסכם אינו תקף, הסכום שדרשה אינו הגיוני, והדירה, כך על פי הרישום, שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים.
הצדדים נישאו ב-2008 וחיו יחד עד הגירושים ב-2020. במהלך חייהם המשותפים, ב-2014, הם רכשו יחד דירת מגורים שנרשמה על שמם בחלקים שווים. שנה לאחר רכישת הדירה, בפברואר 2015, חתמו הצדדים על מסמך שכונה "הסכם ממון", שבו נקבע בין היתר כי במקרה של מכירת הדירה יקבלו האשה או בנה סכום של 800 אלף שקל, בטענה שמדובר בסכום המגלם את ערך דירתה הקודמת של האשה. המסמך נחתם בנוכחות נוטריון, אך לא אושר בבית המשפט, למרות דרישת החוק כשמדובר בבני זוג נשואים.
עם פרוץ הסכסוך בין הצדדים ולקראת הגירושים, ביקשה האשה לאכוף את ההסכם ולקבוע כי הדירה אינה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים כתנאי לרישום, אלא כי עליה לקבל את אותם 800 אלף שקל עוד לפני כל חלוקה. מנגד, טען האיש כי המסמך שנחתם אינו אלא טיוטה לקויה, שאינה עומדת בדרישות החוק, אינה תואמת את העובדות, ואף נחתמה בנסיבות כאלה שלא מאפשרות לראות בה הסכמה אמיתית ומודעת.
בית המשפט פתח את בחינתו מן הנתון הבסיסי והברור ביותר: הרישום בטאבו. הצדדים רשומים כבעלי מחצית הזכויות כל אחד, והרישום הקנייני מהווה ראיה חזקה לטובת השוויון. השופטת הדגישה בהכרעתה כי הנטל לסתור רישום שכזה מוטל על האשה. לדבריה, “הנטל להוכיח כי הרישום בפנקסי המקרקעין אינו משקף את מצב הזכויות [...] מוטל על כתפי האשה”. לטענתה, אותו הסכם ממון, שעל פיו מגיעים לה 800 אלף שקל, צריך לשנות את החלוקה.
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
- למרות 4 ילדים וחיים משותפים: הנכסים יישארו של הבעל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שכאן החלה להתברר התמונה הבעייתית סביב אותו הסכם. השופטת ציינה בפסק הדין שפורסם כי המסמך “נחזה להיות הסכם ממון”, ולכן, על פי חוק יחסי ממון, הוא היה חייב לקבל אישור בפני בית משפט או בית דין דתי. כל עוד הוא לא אושר, אין לו תוקף. אבל מעבר לכך, גם אם היה מדובר בהסכם רגיל שלא מחייב אישור פורמלי, עדיין לא ניתן לאשר אותו בשל כשלים מהותיים. “ההסכם מעורר בעייתיות בנושא של גמירות דעת ותום לב”, קבעה השופטת, והוסיפה כי הוא “לוקה ואינו עולה בקנה אחד עם העובדות בפועל”.
70 אלף שקל: חברת הדפסות תפצה אמן שעיצב חולצות לחיילים
אמן גרפי שתכנן איורים עבור חיילים גילה להפתעתו כי יצירותיו עלו למאגר של אדיב ושימשו אותה לשיווק ולרווחים מסחריים. למרות ניסיונותיו להתריע ולדרוש את הסרתן, חלק מהציורים המשיכו להופיע באתר וברשתות החברתיות. השופטת טל פישמן לוי קבעה כי “הבעלות ביצירה נתונה
ליוצר”, דחתה את טענות החברה להגנות שונות ולבעלות המדינה, וחייבה אותה בפיצוי והוצאות משפט
בפתח הדברים, מתאר פסק הדין תמונה שכיחה אך כמעט בלתי נראית: אמן צעיר ומוכר בתחום הציור והעיצוב הגרפי, שפועל שנים מול יחידות צבאיות ומשרתי כוחות הביטחון, מייצר עשרות גלופות מקוריות על פי הזמנה פרטית של חיילים, שכל אחת מהן נולדת מתוך מפגש ייחודי בין מסורת יחידתית, הווי פנימי והרצון לסמל זהות. אלא שבמקרה זה, אותה עשייה יצירתית נהפכה למוקד של סכסוך משפטי טעון, לאחר שהאמן, עומרי זהבי, גילה כי הציורים שלו הועלו למאגר הציורים של אדיב, בית דפוס ותיק המתמחה בהדפסת חולצות ומוצרים ממותגים, ושימשו אותו לצרכים מסחריים ושיווקיים ללא הסכמתו.
כבר בתחילת פסק הדין קובעת השופטת טל פישמן לוי כי מדובר בתביעה כספית על סכום של חצי מיליון שקל, הנוגעת להפרת זכויות יוצרים ולדרישה מהחברה “לחדול מכל שימוש שהוא ביצירותיו”. התובע, כך היא מזכירה, הוא אמן העוסק בעיצוב גרפי, מוכר ומזוהה בסגנון ייחודי, אשר “מדובר ביצירות מקוריות שהן פרי דמיונו של התובע”, וכי הוא כלל לא העביר את הזכויות ביצירותיו למזמינים. מנגד, הנתבעת היא חברה מוכרת הפועלת בתחום ההדפסות ונותנת שירותים לחיילים וארגונים שונים.
הפרשה החלה בתחילת 2022, כשסוכן מטעם אדיב פנה לתובע בהצעה לשיתוף פעולה, אך התובע סירב. כשנה וחצי לאחר מכן, כך מסתבר, השיקה אדיב מאגר ציורים חדש באתר האינטרנט שלה, ואליו הועלו 12 ציורים של זהבי, “ללא ידיעתו וללא הסכמתו”. חלק מעבודותיו הופיעו גם בעמוד האינסטגרם של החברה. כשפנה בדרישה להסרה, החברה הסירה חלק מהחומרים - אך לא את כולם. גם לאחר מכן, נותרו מספר ציורים נוספים שפורסמו במאגר, גם אחרי שהתובע הבהיר באופן מפורש כי, “העיצובים הם בבעלותו ואינם מורשים להעברה”.
השופטת מציינת כי בכך נוצרה תשתית לפרסום חוזר, ואף שיווק יזום של היצירות. מהראיות עלה כי סוכני החברה שלחו את עבודותיו ללקוחות באמצעות וואטסאפ, הציגו חלק מהיצירות במאגר המקוון ואף הציעו אותן להדפסה על חולצות ומוצרים שונים. “הנתבעת… הפיקה תמורה כספית בדמות הדפסת הציורים על המוצרים”, קבעה השופטת.
למי שייכות הזכויות בציורים - ליוצר, לחיילים או למדינה?
אחד מצירי המחלוקת המרכזיים עסק בבעלות על היצירה: האם היא של האמן, של החיילים המזמינים או שאולי של מדינת ישראל, בהיותם משרתי צה"ל? החברה טענה כי יש להחיל את סעיף 36 לחוק זכויות יוצרים, הקובע כי המדינה היא בעלת יצירה שנעשתה על ידי עובד מדינה “עקב עבודתו ובמהלכה”, לרבות חייל. היא טענה כי הציורים הוזמנו לצרכים יחידתיים, ולכן שייכים לצה"ל. לחלופין, היא טענה כי הבעלות עברה לחיילים “במשתמע”, משום שהם שילמו עבור הציור וקיבלו מוצר ייעודי עבורם.
