הדרמה המשפטית שהתגלגלה באולם בית המשפט לענייני משפחה בקריות נולדה מתוך סיפור חיים שנראה במבט ראשון כקשר ארוך ואמיץ בין גבר ואשה שחיו ביחד במשך עשרות שנים. אלא שבמותו של האיש, והמאבק על הירושה שהותיר אחריו, התפוגגה התמונה האידילית, ובמקומה נחשף סיפור אחר לגמרי - כזה שמעלה שאלות קשות על מהותה של זוגיות ללא נישואים ועל הגבול הדק שבין חיבה, נוחות והרגל, לבין שותפות אמיתית של חיים ומשק בית.

האשה, גרושה ואם לבת, טענה כי חייתה עם המנוח מ-1999 ועד למותו באוגוסט 2022. לדבריה, הם ניהלו יחד חיי משפחה מלאים - גרו באותה הדירה, גידלו יחד את ילדיהם, יצאו לחופשות בארץ ובחו"ל, ושיתפו פעולה בכל ענייני היום־יום. מנגד, שני בניו של המנוח, שהתנגדו בתוקף לבקשתה, טענו כי מדובר בתמונה שקרית. לדבריהם, מערכת היחסים לא היתה שותפות של חיים אלא קשר חלקי ולא מחייב, וכי אמם של הנתבעים היא זו שנשארה קרובה למנוח ושהתה לצדו גם בתקופות שבהן התובעת טענה כי גרה עמו.

המאבק המשפטי התפתח כששלושה ימים בלבד לאחר פטירתו של המנוח, הגישה האשה בקשה לצו ירושה, ובה ביקשה להכיר בה כבת זוגו הידועה בציבור - ולפיכך כזכאית למחצית מעיזבונו. השופטת גילה ספרא־ברנע מתארת כי כבר אז עוררה התנהלותה תמיהה: הבקשה הוגשה בזריזות יוצאת דופן, מבלי שצורפו אליה ילדיו של המנוח או שנשלח אליהם העתק, והם גילו עליה רק בחלוף כחודש.

אספה מסמכים וחפצים במהלך השבעה

לדברי הבנים, התובעת לא רק פעלה משפטית בזמן השבעה, אלא אף הגיעה לבית המנוח ביום הראשון והשני לאחר מותו, אספה מסמכים וחפצים, ובתה צילמה אותם. בעקבות כך, פרצה מריבה חריפה בין הצדדים, שבסיומה עזבו האשה ובתה את הבית ולא שבו לשבת שם את יתר ימי האבל.

• הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה בסוף?
• הבת הממשיכה ניצחה - אבל האחות תישאר בבית
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בית המשפט שמע שורה ארוכה של עדים: עשרות תצהירים, עדויות שכנים, מכרים ובני משפחה. השופטת קבעה כי אף שהתובעת הצליחה להראות שהיתה בקשר משפחתי קרוב עם המנוח ואף התקיימו ביניהם חיי זוגיות כלשהם, היא לא הצליחה להוכיח את המרכיב המכריע הנדרש בחוק הירושה - ניהול משק בית משותף. בהתאם לסעיף 55 לחוק הירושה, "איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה", עשויים להיחשב כמי שהמוריש "ציווה להם" חלק בעיזבונו, כאילו היו נשואים. הפסיקה קבעה לאורך השנים כי התנאים לסטטוס הזה הם מצטברים. יש להראות חיי משפחה ומשק בית משותף. בעוד חיבה, אינטימיות ואהבה עשויים להעיד על חיי משפחה, הרי שניהול משק בית משותף נבחן לפי סממנים כלכליים ושיתופיים - חשבון בנק משותף, רכוש משותף, נשיאה בהוצאות וכדומה.

השופטת ספרא־ברנע הדגישה בהכרעת הדין כי מדובר בנטל ראייתי כבד, וכי יש להיזהר מלהשליך תוצאות משפטיות מרחיקות לכת על בני זוג שבחרו לחיות יחד מבלי למסד את יחסיהם. בפסק הדין צוטטו דברי בית המשפט העליון, שלפיהם, "יש להיזהר מאוד מלהטיל על בני זוג שבחרו לחיות בזוגיות ללא כוונה ליצור מחויבות משפטית הדומה לקשר נישואין, תוצאות משפטיות מרחיקות לכת".

התובעת טענה כי שיפצה יחד עם המנוח את דירתו, כי הוא שילם עבור לימודי בתה וחשבונות טלפון, וכי ראה בבתה כבתו לכל דבר. היא צירפה תמונות רבות של השניים מאירועים משפחתיים לאורך השנים, ואף מסמכים המעידים כי הביאה את המנוח לאשפוזו האחרון וחתמה כסרבנית לנתיחת גופתו. לדבריה, הוא הציג אותה בעבר בפני בית המשפט בהליך פלילי כ"בת זוגו" כששימשה מפקחת על מעצר הבית של בנו.

• הקונים עצרו את התשלומים על הבית, אך המוכרת הפסידה במשפט - הנה הסיבה?
• מה קורה לרוכשים בפרויקטים שלא מגיעים לקו הסיום?
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה...

לא כוונת שיתוף כלכלית אלא מחוות פרטיות

ואולם, ביסוס ראיות אלה לא שכנע את בית המשפט. השופטת קבעה כי גם אם המנוח שילם מדי פעם בעבורה או בעבור בתה, לא ניתן לראות בכך כוונת שיתוף כלכלית אלא לכל היותר מחוות פרטיות. "אין לראות בתשלומים מזדמנים כראיה לשיתוף אלא להיפך - הם משקפים הפרדה כלכלית ומחוות של בן זוג בזמנים מסוימים", כתבה השופטת.

עוד התברר כי במשך שנים רבות דיווחה התובעת למוסד לביטוח לאומי כי היא גרה עם אמה בדירה אחרת, אינה חיה עם בן זוג ולא חולקת עמו משק בית. לשאלת בית המשפט הסבירה כי עשתה זאת כדי להמשיך לקבל גמלת הבטחת הכנסה, שלטענתה הועברה כולה לאמה. השופטת ראתה בדבר זה סתירה מהותית לטענתה כי חיה עם המנוח דרך קבע, והזכירה פסיקה קודמת שקבעה כי דיווחים שקריים לרשויות עלולים לפגוע באמינותו של מבקש ההכרה כ"ידוע בציבור".

נקודה נוספת ששבה והודגשה בפסק הדין נגעה לתזמון ולניסוח פעולותיה של התובעת מיד לאחר פטירת המנוח. השופטת כתבה כי לא ניתן להתעלם מהעובדה שהתובעת פנתה בקבוצת הוואטסאפ של דיירי הבניין מהטלפון הנייד של המנוח וכתבה הודעה בנוסח: "לכל מאן דבעי: תנחמו אותי". לדבריה של השופטת, "בחירת המלים על ידי מי שאינה משפטנית ולא נולדה בארץ - מעידה על קבלת ייעוץ משפטי מוקדם". לשון ההודעה, כך ציינה השופטת, משדרת ניסיון להניח תשתית ראייתית עתידית לכך שהיא חלק בלתי נפרד מחייו של המנוח. גם העובדה שהודתה כי אספה מסמכים מדירתו במהלך ימי השבעה חיזקה בעיני בית המשפט את הרושם כי כבר אז נרקם מהלך משפטי מתוכנן.

השופטת ציינה גם כי התובעת לא הציגה אף מסמך רשמי שבו היא רשומה כמתגוררת בדירת המנוח - לא בתלושי שכר, לא במוסד לביטוח לאומי, ולא בחשבוניות שירותים או ביטוחים. בתה ואחותה של התובעת אישרו בעדותן כי התובעת נהגה ללון לעתים בבית אמה, ולמעשה בילתה שם כמה ימים בשבוע. גם תנאי המחיה בדירת המנוח - ארבעה חדרים בלבד שבהם התגוררו גם שני בניו, חיזקו את המסקנה כי לא מדובר במגורים קבועים של כולם יחד.

לגבי העדויות שהובאו מטעם התובעת, בית המשפט הביע ספק באמינות של חלק מהן. כמה מהעדים הודו כי חתמו על תצהירים מבלי לקרוא אותם, או כי כלל לא פגשו את באת כוחה של התובעת. אחרים סתרו את עצמם על דוכן העדים. כך למשל, אחד מהם העיד כי היה בבית המנוח רק כשהיה נשוי לאם הנתבעים, אף שבתצהירו הוא סיפר על חיי זוגיות שנמשכו שנים רבות. השופטת קבעה כי מדובר בעדויות שאינן מהימנות, ואינן מסוגלות לבסס ממצא עובדתי כלשהו.

חיבה, קירבה ואפילו שגרה משותפת לא מספיקות להכרה כידועים בציבור

עם זאת, היא קיבלה כי בין התובעת למנוח התקיימה מערכת יחסים רגשית ומשפחתית כלשהי, וכי הם בילו יחד, נסעו לטיולים ואף נראו באירועים שונים. אך גם חיבה, קירבה ואפילו שגרה משותפת אינן מספיקות לצורך ההכרה במעמד של ידועים בציבור על פי חוק הירושה. "אין בקיום התנאי של חיי משפחה כדי למלא אחר הדרישות המצטברות להכרה בה כיורשת של המנוח, בהיעדר קיום התנאי של ניהול משק בית משותף", היא כתבה בפסק הדין שפורסם.

השופטת הזכירה גם מקרה שנדון באחרונה בבית המשפט העליון, שבו בני זוג שחיו יחד כשנה וחצי הוכרו כידועים בציבור רק משום שהציגו ראיות ברורות לכוונה משותפת לשיתוף כלכלי, כמו רישום כתובת מגורים משותפת וחשבון בנק משותף. לעומת זאת, במקרה הנוכחי, אף שהתובעת טענה כי חיה עם המנוח במשך 23 שנה, לא הוצג כל סממן של כוונה לשיתוף רכושי. "כאשר נטען למגורים משותפים כה ממושכים אך אין כל ראיה לשיתוף כלכלי, נכון לקבוע כי לא התקיים התנאי של 'משק בית משותף'", היא כתבה.

בין היתר, התברר כי האשה עבדה במשך שנים בחברה שבה החזיק המנוח בתפקיד ניהולי, ואף פוטרה ממנה על ידו. בעיני בית המשפט, העובדה הזו דווקא חיזקה את טענת הבנים כי ביניהם התקיימה הפרדה כלכלית מוחלטת. היא לא הובאה כשותפה עסקית - לא כמוטבת בביטוחים ולא כבעלת זכויות רכושיות כלשהן.

בסופו של דבר, קבעה השופטת ספרא־ברנע כי גם אם ניתן לראות בתובעת כמי שקיימה עם המנוח מערכת זוגית וקרובה, היא לא הוכיחה כי התקיים ביניהם משק בית משותף כהגדרתו בפסיקה. "לא הוכח כי גרסתה לפיה היתה ידועה בציבור של המנוח מסתברת יותר מגרסת הנתבעים", היא כתבה. השופטת אף ציינה כי גם בגרסת הנתבעים נמצאו סתירות, אך גם קבלת גרסתה הלכאורית של התובעת אינה מספיקה בהיעדר ראיות ממשיות לשיתוף כלכלי. לאור זאת, נדחתה בקשתה של התובעת לצו ירושה על בסיס מעמדה הנטען כידועה בציבור, ונקבע כי יורשיו החוקיים היחידים של המנוח הם שני בניו, בחלקים שווים. בנוסף, חויבה התובעת לשלם להם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 10,000 שקל בתוספת מע"מ.

השופטת חתמה את החלטתה בקביעה נחרצת המשקפת את גישתה הזהירה כלפי הרחבת מוסד הידועים בציבור: גם אם אהבה ממושכת וקשר קרוב מתקיימים בין בני זוג, אין בכך לבדו כדי להעניק זכויות ירושה, כל עוד לא הוכחה כוונה ברורה לשיתוף חיים וכלכלה ממשית. או בלשונה של השופטת, "לא כל קשר ארוך הוא קשר של שיתוף גורל. יש הבדל בין אהבה לבין ירושה".

למה בכלל נשים או גברים במערכות זוגיות ללא נישואים פונים לבית המשפט אחרי מות בן הזוג?

כשאין נישואים רשמיים, החוק לא מכיר בבן או בת הזוג כיורשים אוטומטיים. מי שטוען שהוא ידוע בציבור צריך להוכיח שניהל עם המנוח חיי משפחה ומשק בית משותף. רק אז בית המשפט יכול להכיר בו כיורש, ממש, כאילו היה נשוי כחוק.

מה ההבדל בעצם בין חיי משפחה לבין משק בית משותף?

חיי משפחה זה הקשר הרגשי - אהבה, נאמנות, קשר יומיומי, בילויים משותפים. משק בית משותף זה הצד המעשי והכלכלי - האם הם גרו יחד באמת, ניהלו חשבון בנק משותף, חלקו בהוצאות, היו רשומים באותה כתובת. בלי הוכחה לצד הזה, גם מערכת יחסים ארוכה לא תיחשב נישואים לכל דבר.

למה בית המשפט ייחס משמעות מיוחדת להודעה "לכל מאן דבעי: תנחמו אותי"?

השופטת ראתה בניסוח הזה ביטוי מודע מדי, לא משהו שאדם רגיל כותב מהלב בזמן אבל. הביטוי "לכל מאן דבעי" הוא משפטי באופיו, והשופטת סברה שהוא נועד להציג את הכותבת כאשתו או כבת זוגו של המנוח בפני כל מי שיקרא. לכן זה עורר אצלה תחושה שמדובר במהלך מחושב ולא תגובה ספונטנית של אבלה.

למה זה משנה אם התובעת דיווחה לביטוח הלאומי שהיא גרה לבד

זה חשוב כי אם במשך שנים היא אמרה לרשויות שהיא חיה לבד, זה עומד בסתירה לטענה שהיא חייתה עם בן זוג קבוע. בית המשפט רואה בזה אינדיקציה לחוסר אמינות - אי אפשר גם לטעון לזוגיות מלאה וגם להצהיר לרשויות שאת רווקה שחיה בנפרד.

ואם היא באמת הצהירה כך רק כדי לקבל קצבה ולעזור לאמא שלה, זה לא נסלח?

בית המשפט לא קיבל את ההסבר הזה. גם אם המניע היה כלכלי, הצהרה רשמית שכזו נחשבת עובדה שמשקפת את אופן חייה בפועל. בתי המשפט נזהרים מלקבל גרסה שמסבירה הצהרות סותרות, כי אז כל אחד היה יכול לומר "שיקרתי אז, אבל הפעם אני אומר אמת".

כמה זמן בעצם צריך לחיות יחד כדי להיחשב ידועים בציבור?

אין כלל זמן קבוע. היו מקרים שבהם זוג שחי יחד רק שנה וחצי הוכר כידועים בציבור, כי הם ניהלו חשבון משותף והיו מאורסים. מצד שני, היו זוגות שחיו יחד עשרות שנים בלי שיתוף כלכלי, ובית המשפט לא הכיר בהם. העיקר הוא הכוונה וההתנהלות בפועל, לא משך הזמן.

מה זה בעצם אומר "כוונה לשיתוף כלכלי"?

הכוונה היא שצריך לראות שהשניים באמת ניהלו את חייהם כאילו היו נשואים, למשל אם רושמים את שניהם בחוזה שכירות, אם אחד מהם מופיע כמוטב בביטוח של השני, אם יש להם רכוש או חסכונות משותפים. בלי הדברים האלה, גם קשר רומנטי יציב לא ייחשב שותפות משפטית.

למה בית המשפט התרשם שהתביעה תוכננה מראש?

מפני שהתובעת הגישה את הבקשה לירושה שלושה ימים בלבד אחרי המוות, כשהיא כבר מיוצגת על ידי עורך דין. בנוסף, היא החלה לאסוף מסמכים מהדירה בזמן השבעה. בעיני השופטת, אלה סימנים שמישהו ייעץ לה משפטית עוד לפני שהסתיים האבל.

מה גרם לשופטת לפקפק בעדים של התובעת?

חלק מהעדים הודו שהם חתמו על תצהירים בלי לדעת מה כתוב בהם, או שלא פגשו בכלל את עורכת הדין. אחרים סתרו את עצמם על דוכן העדים. כשזה קורה, בית המשפט מתקשה להאמין לעדויות כאלה ומייחס להן משקל נמוך מאוד.

מה בעצם היה גורם לתוצאה אחרת?

אם התובעת היתה מציגה ראיות ברורות לניהול משק בית משותף, למשל חשבון בנק אחד, רכוש משותף או ראיות לכך ששילמה חלק מהוצאות הבית, ייתכן שהתוצאה היתה שונה. אבל כשכל הסימנים הצביעו על הפרדה מוחלטת, לא ניתן היה לקבוע שהיא היתה בת זוג שוות זכויות.