העובדות

----------

רפאל לב (להלן: "העובד") החל לעבוד בעיריית מעלות תרשיחא (להלן: "המעבידה") כסמנכ"ל לפרויקטים בקידום העיר, עפ"י חוזה בכירים לתקופה קצובה.

מנכ"ל המעבידה יצר קשר עם העובד וביקש ממנו להגיע לישיבה דחופה והעובד טען, כי אין באפשרותו להגיע כיוון שעזב את אזור הצפון עם משפחתו בשל מלחמת לבנון ה-2 (להלן: "המלחמה"), ושב רק לאחר שתמה המלחמה.

ראש העיר התקשר לעובד וביקש ממנו להגיע לפגישה ושוב הבהיר העובד, כי אין באפשרותו להגיע בשל מחויבותו למשפחתו, וכי יגיע לעבודה רק באמצע השבוע. ראש העיר הביע את כעסו ומורת רוחו. העובד נעלב מדבריו והם אשר הביאו אותו להחלטה שלא להופיע לעבודה בטרם תתקיים שיחה "בטון אחר וברוח מפוייסת".

ביום 16.08.06 שוחח העובד עם מזכירתו לברר את עניין החזרת הרכב אשר נלקח ממנו, על מנת שיוכל להגיע לעבודה. נמסר לעובד, כי מכתב מאת ראש העיר, מיום 30.07.06 בדרך אליו, המכתב התקבל ביום 20.08.06, ובו ניתנה לעובד הודעה ע"י ראש העיר, כי עקב אי הגעתו של העובד לעבודה בשעת חירום הוא רואה אותו כמי שהתפטר מתפקידו.

לטענת העובד הוא מעולם לא התפטר והפסקת עבודתו אינה כדין.

העובד הגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה לקבל תשלומים שונים המגיעים לו מכוח חוק הגנה על עובדים בשעת חירום, התשס"ו-2006 (להלן: "החוק"), על בסיס חוזה העבודה שבין הצדדים, לרבות הפרשי שכר, פיצוי בגין הפרת חוזה ועוגמת נפש.

העובד הגיש ערעור על החלטת בית הדין האזורי.

פסק הדין

---------

מטרתו של החוק לפרוש הגנה על עובדים אשר בשל המצב, שאינו ניתן לשליטתם, נבצר מהם להגיע לעבודה או לבצעה. במקרה דנן, עפ"י העובדות אשר נקבעו בבית הדין האזורי, ואינן שנויות במחלוקת, העובד יכל להגיע לעבודתו, אך בחר שלא, וזאת משנעלב מדברי ראש העיר ודרש התנצלות.

העובד יכל לעבוד ממרכז הארץ אך בחר שלא ליצור קשר עם מי מהגורמים במעבידה בכל תקופת היעדרותו.

לאור האמור נקבע, כי ההגנה המוקנת בחוק אינה חלה על העובד, כיוון שסיום עבודתו לא נבע מהיעדרותו או בשל אי ביצוע תפקידו, אלא מטעם אחר אשר יסודו במערכת היחסים שבין העובד והמעבידה.

השאלה האם העובד פוטר או התפטר יש לבחון על יסוד מכלול הנסיבות ובחינת התמונה בכללותה. האבחנה בין מקרה שבו היעדרות מעבודה תהווה הפרת חוזה עבודה או הפרת משמעת לבין מקרה שבו היעדרות תחשב כזניחת העבודה והתפטרות תלויה בכלל נסיבות המקרה.

במקרה דנן, ניתן לראות את עזיבת העובד את תפקידו, וזאת למרות פניות הממונים עליו, והשבת רכבו למעבידה, כפעולות המעידות על כוונתו להתפטר מתפקידו. ואכן כך פירשה המעבידה את התנהגותו של העובד.

אולם, אין בפרשנות התנהגות העובד ע"י המעבידה על מנת ליצור מעשה של התפטרות מצד העובד. מכלול נסיבות המקרה מצביעות, כי העובד פעל בתקופת המלחמה במטרה לעצב את מערכת יחסיו עם ראש העיר כפי הבנתו, וזאת מתוך מטרה וציפייה להמשיך ולהיות מועסק בתפקידו. מסקנה זו משתלבת עם קביעת בית הדין האזורי, כי ניתוק הקשר עם העירייה נבע מכעסו של העובד על דברי ראש העיר בשיחתם הטלפונית מיום 15.07.06.

בית הדין הארצי סבר, כי יש לפרש את התנהלות הצדדים כפיטורים אשר באו עקב הפרה יסודית של חוזה העבודה ע"י העובד. הנהלת המעבידה הגיעה למסקנה, כי אין להמשיך ולהעסיקו בתפקידו הבכיר בשל התנהלותו בתקופת המלחמה, נוכח הפרת חוזה העבודה שהתבטאה בהיעלמותו ממקום עבדותו, בלא לקבל את אישור הממונים עליו, ואף מבלי לספק הסבר ולנסות ליישב את ההדורים.

שכרו של העובד שולם עד סוף חודש יולי, למרות שעבד כמחצית החודש, ולכן אין לחייב את המעבידה לשלם סכום נוסף עבור דמי הודעה מוקדמת, אלא יש לראות בתשלום העודף כתשלום עבור הודעה מוקדמת.

אשר להיעדר שימוע, יש להודיע לעובד באופן רשמי על כוונה להפסיק את העסקתו, תוך פירוט הנימוקים לכך ולאפשר לעובד להשמיע את טענותיו. אולם, בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, הגיע בית הדין למסקנה שאין לפסוק פיצוי כספי בגין העדר שימוע וניתן לראות בתשלום העודף ששולם לעובד, כאמור לעיל, כסכום הכולל פיצוי גם בגין אי קיום השימוע. זאת, בייחוד נוכח העובדה שפיטורי העובד באו בעקבות הפרה יסודית ברורה ונמשכת של חוזה עבודה על ידי העובד. זאת, בנוסף ובמצטבר לתקופת עבודתו הקצרה ביותר בעירייה, אשר אף לא הגיעה לכדי שלושה חודשים.

מרבית מרכיבי הערעור נדחו.