העובדות

--------------

מר לסלי פנחס וניט (להלן: "העובד") הינו עמית בקרן מקפת מרכז לפנסיה (להלן: "הקרן") משנת 1969. בשנת 1975 החל עבודתו במסגרת שופרסל באגף הכספים (להלן: "המעבידה"), תוך שהמשיך להיות מבוטח בקרן. העובד הועסק בחוזה עבודה אישי והייתה לו האפשרות לצבור צבירה בלתי מוגבלת של ימי מחלה בצד העדר זכאות פדיונם עם סיום יחסי עובד ומעביד.

ביום 10.12.2003 הודיעה המעבידה לעובד, כי הוא עומד לסיים את תפקידו. מספר ימים לאחר מכן, ביום 16.12.2003, לקה העובד באירוע מוחי וביום 31.01.2004 נכנסו פיטוריו לתוקף, כאשר במועד פיטוריו עמדה לזכות העובד יתרה של 450 ימי מחלה בלתי מנוצלים.

על אף שנקבעה על ידי הקרן נכות זמנית של 100% לעובד, סירבה לשלם לו גמלת נכות חודשית בטענה, כי חובתה של המעבידה לאפשר לעובד למצות את מכסת ימי המחלה בתשלום להם היה זכאי במועד פיטוריו ורק לאחר זאת קמה חובתה לתשלום פנסיית נכות לעובד.

פסיקת בית הדין האזורי

------------------------------------

בית הדין האזורי דחה את תביעת הקרן וקבע, כי החובה לתשלום דמי מחלה פוקעת עם סיום יחסי העבודה, וככל שאין זכות לפדיון ימי מחלה בלתי מנוצלים, אין כל נפקות לשאלה כמה ימי מחלה צבורים עמדו לרשות העובד לעת סיום עבודתו. בית הדין קבע, כי אם היה עומד בפניו מצב עובדתי שונה, בו המעביד היה מחליט לסיים את עבודתו של העובד לאחר שחלה, על מנת להימנע מתשלום דמי מחלה, טענת הקרן הייתה מתקבלת, כי מדובר בפיטורים בחוסר תום לב ו/או מנוגדים לחובות מכללא שיש למעביד כלפיה.

פסק הדין

--------------

דמי מחלה מכוח חוק דמי מחלה, התשל"ו-1976 (להלן: "חוק דמי מחלה") נועדו לאפשר לעובד, שאינו כשיר לעבודתו מחמת מצב בריאותי לקוי, להמשיך ולקבל את שכרו, כולו או חלקו, בתקופת אי כושר, כאשר המספר המרבי של ימי חופשת מחלה מכוח החוק לא יעלה על 90 יום. בית הדין הארצי הדגיש, כי אין בחוק הוראה בדבר פדיון דמי מחלה וכן כי מדובר בזכות קוגנטית, הנמנית על זכויות "משפט העבודה המגן", אשר אינה ניתנת לשלילה מהעובד.

במקרה דנא, במועד סיום ההעסקה של העובד עמדו לזכותו עוד 45 ימי מחלה מכוח ההוראות הקוגנטיות של חוק דמי מחלה.

בית הדין הארצי קבע, כי "לכל עובד הזכות למצות עם סיום העסקתו בעת מחלה את יתרת ימי המחלה המגיעים לו מכוח חוק דמי מחלה ועד למכסה מקסימאלית של 90 הימים. חוק דמי מחלה אינו כולל הוראה ולפיה לעת סיום העסקת עובד חולה, ניתן לגרוע ממכסת ימי המחלה המגיעים לו. זאת, ללא קשר לשאלת סיבת הפיטורים ואפילו אם אלה אינם קשורים כלל ועיקר למחלת העובד...".

"...אם מעסיק יהא רשאי לפטר עובד חולה מבלי לאפשר לו לנצל את ימי המחלה צבורים העומדים לזכותו הרי הלכה למעשה תקופח זכותו הקוגנטית לדמי מחלה וכל קביעה אחרת תהא מנוגדת לתכלית חוק דמי מחלה ותאפשר למעסיק להשתחרר מחיובו בתשלום דמי מחלה על ידי פיטורי העובד, דווקא לעת מצוקתו של זה".

בית הדין הדגיש, כי אין באמור לעיל כדי למנוע ממעסיק לפטר עובד השוהה בתקופת אי כושר, אך הוא אינו יהיה רשאי לקבוע את מועד סיום היחסים עוד בטרם מועד מיצוי ימי המחלה בתשלום להם העובד זכאי מכוח חוק דמי מחלה.

על כן נקבע, כי על המעסיקה לפצות את העובד בסכום השווה לדמי מחלה עבור 45 ימי המחלה להם היה זכאי במועד פיטוריו.

לענין 360 ימי המחלה הנוספים, שעמדו לרשות העובד מכוח הנוהג במקום העבודה, בית הדין קבע, כי מאחר והמעבידה הודיעה לעובד על פיטוריו קודם מחלתו והפיטורים אינם קשורים למחלתו לא חלה עליה החובה להמשיך ולהעסיקו 360 ימים נוספים או לשלם עבורם דמי מחלה, ולא הייתה מניעה לסיים את העסקתו ביום בו מוצו ימי המחלה בתשלום מכוח חוק דמי מחלה. בית הדין הדגיש, כי היה נוטה לפסוק אחרת, אם העובד היה מוכיח, שהמעביד נהג בחוסר תום לב וכי ההודעה על פיטוריו ניתנה בזמן היותו בתקופת אי כושר (קל וחומר אם פיטוריו קשורים למחלתו), מתוך כוונה להתחמק מתשלום דמי המחלה .

(*) הכותבת - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".