עובדות וטענות

העותרת והמשיב 3 נישאו זל"ז כדמוי ולהם 2 בנות קטינות. העותרת גדלה בבית חילוני-מסורתי ואילו המשיב 3 גדל במשפחה המנהלת אורח חיים דתי. במהלך נישואיהם הגיעו בני הזוג להסכמות באשר לאורח החיים המשותף בביתם, במסגרתן הסכימה העותרת לקבל על עצמה שמירת חלק ממצוות הדת. יצוין עם זאת, כי, הקטינות, שגדלו אף הן באורחות אלה, שולבו במסגרות חינוך חילוניות.

עקב משבר שפקד את חיי הנישואים של בני הזוג, ערכו בניה"ז הסכם גירושין, אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה. במסגרת ההסכם נקבע, בין היתר, כי הקטינות תשארנה באפוטרופסות משותפת של שני ההורים, המשמורת עליהן תינתן לאמן וכי יתר הנושאים הקשורים בקטינות, לרבות שאלת חינוכן, יידונו וייקבעו על ידי בית הדין הרבני.

בדיון שהתקיים בפני בית הדין האזורי בשאלת חינוכן של הקטינות הביעה העותרת את רצונה כי הן תשולבנה במוסדות החינוך הממלכתי, בטענה כי הדבר תואם את אורח חייה ובהתחשב בכך שעד היום הן למדו במוסדות חינוך חילוניים. המשיב 3, לעומת זאת, ביקש כי הן תשולבנה במסגרת החינוך הממלכתי-דתי. זאת, נוכח החשיבות שהוא רואה בגידולן על ברכי הדת וחששו לקשר ביניהם אם לא ילמדו הקטינות במסגרת זו.

נוכח המחלוקת שהתעוררה בין הצדדים, הורה בית הדין האזורי לשירותי הרווחה על הגשת תסקיר סעד. על פי התסקיר, שילובן של הקטינות במסגרות החינוך החילוני ייצור הלימה בין תכני הלימודים והערכים שיוקנו להן במוסדות החינוך ובין אורח החיים החילוני של העותרת, אשר הקטינות נמצאות במשמורתה. זאת, בעוד שלהערכתה של פקידת הסעד, רישומן של הקטינות למסגרת החינוך הממלכתי-דתי עלול לגרום להן לבלבול, להיעדר יציבות ולחוסר בטחון בקשר עם אמן. השלכה קשה נוספת בשילוב הבנות במסגרת החינוך הממלכתי-דתי ראתה פקידת הסעד בכך שהדבר יגרום לניתוקן מהחברות שהיו בסביבתן עד היום. באשר לקשר של הקטינות עם המשיב 3, התרשמה פקידת הסעד כי הוא מושתת על אהבה, בטחון, דאגה, יציבות ורציפות, ומשכך הוא אינו מותנה במסגרות החינוכיות בהן תשולבנה הקטינות.

לאור האמור, המליצה פקידת הסעד כי הקטינות ישולבו במסגרות החינוך הממלכתי.

בית הדין האזורי פסק בניגוד לתסקיר. על פסק דינו, הגישה העותרת ערעור לבית הדין הגדול, אשר הציע הצעת פשרה לפיה תרשמנה הבנות למסגרות החינוך הממלכתי, ובמקביל תחוזק זיקתן לאורח החיים הדתי של אביהן באמצעות "חוגי יהדות" והגדלה מסוימת של הסדרי הראייה עימו. המשיב 3 דחה את ההצעה.

בית הדין הגדול, לאחר ששמע את פקידת הסעד ואת טענות הצדדים בדיון שנערך בפניו ועיין בחוות הדעת, דחה את הערעור שהגישה העותרת. בהחלטתו, אימץ למעשה בית הדין הגדול את מסקנת בית הדין האזורי.

לטענת העותרת, בית הדין הגדול חרג מסמכותו בכך שפסק בניגוד לעקרון טובת הילד, תוך שהוא מכריע בניגוד לחוות דעת מקצועית שלא נסתרה. בנוסף חזרה העותרת על טענתה בדבר העדר סמכותו של בית הדין לדון בעניין חינוכן של הקטינות.

דיון משפטי

כב' הש' ע' ארבל

סמכותו של בג"ץ להתערב בהחלטות בתי הדין הרבניים קבועה בסעיפים 15(ג) ו-15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה, והיא תחומה למקרים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או למקרים בהם נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר.

סמכות בית הדין הרבני – לבית הדין, סמכות לדון בשאלת חינוכן של הקטינות שכן העותרת הסכימה מפורשות בהסכם הגירושין כי בית הדין הרבני יהיה מוסמך לדון בשאלה זו. זאת ועוד, לאורכו של ההליך כולו, לא העלתה העותרת ולו טענה אחת באשר להעדר סמכותו לדון בעניין זה ומכאן נלמדת אף הסכמתה מכללא, הסכמה אשר מחייבת אף את הקטינות.

זאת ועוד, העותרת העלתה את טענת חוסר הסמכות אך לאחר שבית הדין האזורי פסק את דינו, וברי כי לא הייתה מעלה טענה זו לו פסיקתו של בית הדין הייתה משביעה את רצונה.

ואולם, בעניינינו, לא ניתן להותיר על כנה את קביעתו לפיה ילמדו הקטינות במסגרת החינוך הממלכתי-דתי, וזאת משיקולים הסובבים את העיקרון של טובת הילד.

טובת הילד - בית המשפט הגבוה לצדק מוסמך להתערב בהחלטותיו של בית הדין הרבני, בין היתר, כשזה האחרון סוטה מהוראות חוק המכוונות אליו. הוראת החוק הרלוונטית לענייננו הינה חובתו של בית הדין הרבני לפסוק על פי טובת הילד, אשר הוכר כשיקול מכריע ובלעדי בשורה ארוכה של פסקי דין.

באשר לסוגיית חינוכו של הילד, כבר נקבע לא אחת, כי על בית הדין הרבני להכריע על פי טובתו של הקטין המסוים העומד בפניו, ולאו דווקא על יסוד התשובה לשאלה האם חינוך זה תואם את עמדת הדין הדתי.

לאחר שנבחנה סוגיה זו לעומקה, תוך התחשבות במכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין, נמצא כי טובת הקטינות מחייבת את שילובן במסגרת החינוך הממלכתי, תוך שבמקביל הן תיקחנה חלק בשיעורי יהדות והסדרי הראייה של המשיב 3 יורחבו.

העובדות הרלוונטיות להכרעה זו הן שכיום נמצאות הקטינות במשמורתה של העותרת, המנהלת לאחר גירושיה מהמשיב 3 אורח חיים חילוני, וכי הקטינות התחנכו עד כה רק במוסדות חינוך חילוניים, וזאת גם כשהיו בחיק אביהן ואמן יחדיו.

שמירת היציבות בחייהן של הקטינות מחייבת הלימה בין אורח החיים אותו הן חוות בביתן לזה אליו הן מחונכות במסגרות החינוך בהן הן נמצאות, נקודה אשר פקידת הסעד עמדה עליה באריכות בתסקירים שהגישה.

לא זו אף זו. מיום היוולדן למדו הקטינות במסגרות חינוך חילוניות. העברתן למסגרת חינוך ממלכתית-דתית משמעה ניתוקן מהחברה בה גדלו עד היום. השארתן של הקטינות במסגרת החינוך הממלכתי תאפשר להן להמשיך ולשמור על רציפות חברתית ועל הקשרים החברתיים שפיתחו עד היום, ובכך יחסכו מהן קשיים נוספים שיחברו לאלה שהם מנת חלקן כתוצאה מגירושי הוריהן ומכך שאורח החיים בבית כל אחד מהוריהן הוא שונה.

בקיאותם של המומחים בשאלת טובתו של הילד ויכולתם להציג בפני בית המשפט את הראיות הרלוונטיות בכל מקרה ומקרה מלמדת כי ככלל, יאמץ בית המשפט את חוות הדעת וינהג על פיה. נכון כי בית המשפט איננו "חותמת גומי" לעמדות המומחים ושמורה לו הזכות לפסוק בניגוד לאמור בחוות הדעת, אולם הוא יעשה כן רק במקרים חריגים אשר יש בהם טעמים כבדי משקל להצדיק חריגות מהמלצות המומחים

התסקיר שניתן היה חד משמעי בהמלצתו, לא נסתר כלל ועיקר, ולא נמצאת כל הצדקה לסטות הימנו.

התוצאה היא אפוא, כי העתירה מתקבלת והקטינות תשולבנה במסגרת לימודים ממלכתית באופן מיידי.