נזיקין/לשון הרע במכתב תלונה נגד עו"ד לל"ע/שלום
עובדות וטענות שני הצדדים בתיק זה הם עורכי דין. בתביעה נטען כי הנתבעת פרסמה דבר לשון הרע נגד התובע בשני מכתבים ששלחה ללשכת עורכי הדין בירושלים. מכתבים אלה חתומים על ידי הנתבעת. הנתבעת התלוננה בהם על התנהגות התובע במסגרת הליך משפטי שהתנהל בבית משפט השלום בירושלים. המדובר בתיק אשר הצדדים לו היו התובע מצד אחד ולקוח של הנתבעת מצד שני. בתיק האמור, ייצגה הנתבעת את הצד השני. עניינו של התיק היה בטענות של התובע בדבר זכותו לשכר טרחה.
המכתבים שנשלחו ללשכת עורכי הדין היו בעקבות קבלת פסק דין בהעדר התייצבות, למרות ידיעתו לכאורה של התובע כי הצד השני נכח מחוץ לאולם בית המשפט.
לבקשת הנתבעת, בית המשפט החליט לבטל את פסק הדין, וציין כי "למען ההגינות ראוי לציין כי התובע לא ביקש מתן פסק דין בהעדר הנתבעים והשאיר זאת לשיקול דעת בית המשפט ... אולם, חמורה העובדה כי התובע לא היפנה את תשומת ליבו של בית המשפט כי הנתבעים יושבים ליד פתח האולם ולא ביקש לזמנם אל תוך האולם. אם אכן דיבר התובע עם הנתבעים מחוץ לאולם וראה אותם הרי עניין זה חמור שבעתיים".
הנתבעת טענה במכתב הראשון, כי "התנהגותו של התובע הינה בלתי חברית בעליל, חסרת תום לב ונוגדת את כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין". היא צירפה למכתב את פרוטוקול הדיון. בסיום המכתב כתבה הנתבעת "נדמה לנו שיש צורך להבהיר לעו'ד את הכללים. לשיקולך לטיפול הוועד הנכבד".
התובע הגיב למכתב. במענה לתגובתו, שלחה הנתבעת מכתב נוסף. במכתב השני חזרה הנתבעת על דבריה מהמכתב הראשון, ביתר פירוט. במכתב זה נכתב, בין היתר, כי "לדברי מרשיי, טענת עוה'ד כי לא החליף מילה עם איש מהנתבעים (מרשיי – ס.מ.) ו/או כי הנתבע לא ראה אותם, אינה אמת בלשון המעטה"
בעקבות מכתבים אלה, הוגשה נגד התובע קובלנה בבד"מ 11/04 לבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז ירושלים. בקובלנה יוחסה לתובע עבירה על סעיפים 53 ו- 61 לחוק לשכת עורכי הדין התשכ"ט- 1961 וכללים 2, 23 ו- 26 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו- 1986. בסופו של יום, זוכה התובע מהאישומים. פסק הדין ניתן ביום 3.3.05.
התובע טוען כי מכתביה של הנתבעת מהווים הוצאת לשון הרע נגדו ופגיעה בשמו הטוב. לטענתו עשתה הנתבעת את הפרסומים בחוסר תום לב ומתוך נקמנות או רצון לחפות על רשלנותה כלפי לקוחותיה עקב אי התייצבותה לדיון במועד שנקבע.
דיון משפטי כב' הש' עודד שחם אחריות הנתבעת בגין המכתבים אין מחלוקת, כי בשני המכתבים יש משום לשון הרע במובן חוק איסור לשון הרע. הדברים שנכתבו מטילים דופי בעבודתו המקצועית של התובע. המדובר בדברים העלולים "לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו" (סעיף 1(3) לחוק איסור לשון הרע). על רקע זה, השאלה בה יש לדון היא האם עומדת לנתבעת הגנה מן ההגנות המנויות בחוק איסור לשון הרע מפני התביעה. אדון עתה בטענות הצדדים לעניין זה. אמת בפרסום הנתבעת מעלה טענה בדבר אמת בפרסומים נשוא התביעה. נטל השכנוע להוכחת טענה זו רובץ על הנתבעת (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח'). נקבע, כי נטל זה לא הורם.
התובע טען כי ביום האירוע הגיע לאולמה של כב' השופטת אביב בשעה 9:20 לערך, נכנס לאולם וחיכה לתורו. בשעה 9:35 הסתיים דיון קודם, והתובע נותר לבדו באולם, ביחד עם השופטת והקלדנית. בהמשך לכך, ניתן בסופם של דברים פסק הדין במעמד צד אחד. לאחר שניתן פסק הדין, לפי גרסת התובע, יצא התובע את הבניין בסביבות השעה 10:10. לטענתו, הוא לא פגש איש הקשור לתיק, ולא החליף מילה עם הנתבעת או לקוחותיה. למרות אי דיוקים שנמצאו בעדויות שני הצדדים, נקבע כי הנתבעת לא עמדה בנטל השכנוע להוכחת אמיתות הנטען במכתבי התלונה. משכך, יש לבחון את טענות הנתבעת להגנות נוספות על פי חוק איסור לשון הרע.
הגנת תום הלב בעיקרו של דבר, מכתבי התלונה נשוא ההליך, מבוססים על מידע שמסרו לנתבעת לקוחותיה. הדבר עולה בבירור מן המכתבים. הנתבעת היתה חד משמעית ועקבית בעדותה, כי האמינה לגרסת לקוחותיה. אין ראייה כלשהי, הסותרת דברים ברורים אלה. אין ראייה, העשויה להטיל ספק באמונתה זו של הנתבעת. ככלל, נימתם של מכתבי התלונה עניינית. המסקנות הנורמטיביות שמשכה הנתבעת במכתביה מתיאור זה אינן בלתי סבירות בנסיבות העניין. במצב זה, עולה כי מכתבי התלונה נשלחו בתום לב, וכי עומדת לנתבעת ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.
במקרה זה אף לא עולה כוונת זדון מצד הנתבעת בעצם עשיית הפרסומים. כוונה כזו אינה שוללת את תום הלב הנדרש בהגנה לפי סעיף 15(8). מכל מקום, עיון במכתבים מלמד, כי אין בהם כוונה כזו. הסעד המבוקש במכתב הראשון מינורי. מכתב זה נחתם במילים "נדמה לנו שיש צורך להבהיר לעו'ד הכללים. לשיקולך לטיפול הוועד הנכבד". אף במכתב השני, בו עותרת הנתבעת לחייב את התובע בפיצויים בשל אובדן הזמן, הטרחה וההוצאות שנגרמו ללקוחותיה, לכאורה עקב התנהגותו, אין בקשה לנקוט בהליך משמעתי נגדו.
זאת ועוד, המכתבים נשלחו לגורם החוקי המוסמך לטפל בתלונות מסוג זה. על פי הראיות, תוכנם לא פורסם מחוץ ללשכת עורכי הדין. העתקים שלהם לא הועברו לגורמים נוספים. תוכנם לא הועבר לאמצעי התקשורת. אף מכך עולה, כי לא היתה כוונה לפגוע בתובע במשלוח המכתבים (ראו בהקשר זה בפיסקה 28 לתצהירה של הנתבעת).
התביעה נדחתה התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסך 15,000 ש"ח
