מענק לידה הינו תשלום שהמוסד לביטוח לאומי משלם ליולדת בתנאי שהמבוטחת הזדקקה לאשפוז בקשר ללידה והיא אחת מאלה: תושבת ישראל או אשת תושב ישראל, גם אם הלידה היתה מחוץ לישראל; עובדת שכירה או עובדת עצמאית המועסקת בישראל גם אם אינה תושבת ישראל, ובתנאי שהלידה היתה בישראל; אשת עובד שכיר או אשת עובד עצמאי, שבן זוגה מועסק בישראל 6 חודשים רצופים לפחות בתכוף לפני הלידה גם אם היולדת ובן זוגה אינם תושבי ישראל, ובתנאי שהלידה היתה בישראל (סעיף 42 ו-44 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995).

נראה כי המונח "הזדקקה לאשפוז" המופיע בחוק שולל כל אפשרות של מתן מענק למי שלא הזדקקה לאשפוז.

יצוין כי, ביום 3.11.2005 ניתן פסק דין בתיק עב"ל 1245/00 רות דיוויס נ. המוסד לביטוח לאומי, בו טענה המערערת כי שלילת מענק הלידה למי שהחליטה ללדת בביתה פוגעת באוטונומיה של האישה על גופה ובזכותה לבחור את מקום הלידה מכוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בית הדין הארצי לעבודה דחה את טענתה של המערערת תוך שהוא סוקר את החוק הקיים והרקע לחקיקתו וקבע כי מטרת מענק הלידה היתה לתמרץ את היולדת ללדת בבית החולים. מפסיקתו של בית הדין עולה כי מי שנמנעה מדעת להזדקק לאשפוז בקשר ללידה שוללת את הזכות לקבל מענק לידה.

עם זאת, יודגש כי עפ"י סעיף 387 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, במקרה שהיולדת אינה זכאית למענק בשל אי הזדקקות לאשפוז, רשאי המוסד לפי שיקול דעתו, לתת הענקה מטעמי צדק, אם הנסיבות מצדיקות זאת. כך למשל, נפסק כי מקרה בו נמנע מן היולדת להגיע לבית החולים בשל גשם שוטף אך הוכח כי היא ביקרה באופן סדיר בבית חולים כמעט עד יום הלידה, היא יצאה ידי אותה חובה שלה התכוון המחוקק בקובעו את חובת ההזדקקות לאשפוז (בדב"ע מח/191-0).