בשעה שהראלי המרשים בשוק הפיננסי ממצה עד תום את טיפות הדלק האחרונות, הפוקוס חוזר לאירו. הקשב של השוק הוא מאוד סלקטיבי. אם לכל אורך חודש ינואר עסקו בשווקים בעיקר בעונת דוחות הרווח המוצלחת בוול-סטריט, אשר סייעה לדחוף את המדדים לרמות שיא, הרי שכעת, כאשר החלק הארי של העונה מאחורינו, השוק שב בהדרגה לעסוק בבעיות בגוש האירו. מי שגנב את ההצגה בשבוע שעבר הוא נשיא ה-ECB, מריו דראגי, שבמו פיו הפיל את האירו מפסגתו האחרונה.

האירו / דולר הוא הצמד הנזיל ביותר בשוק המט"ח. שנים רבות הוא נחשב לברומטר של סיכון אשר שיקף את מצב הרוח של המשקיעים. הדבר בא לידי ביטוי בקורלציה חיובית הדוקה מאוד בין הצמד המוביל למדד ה-S&P500. שני הנכסים היו נעים כמעט כתף אל כתף. כיום, בדומה לקורלציות מבוססות סיכון מסורתיות אחרות, המתאם בין האירו / דולר למדדי המניות העולמיים, כבר אינה כה מובהקת. הדבר נובע הן מחיסולו של סחר ה-carry, ששבר במידה רבה את הקורלציה בין צמדי המט"ח לבין מדדי המניות, והן בשל פער הריבית הזניח למדי בין האירו לדולר.

אז מה מניע כיום את האירו?

מאז פרוץ משבר החוב בגוש האירו, האירו חזר לשקף את מהותו הבסיסית - האמון של השוק בעצם שרידותו של גוש האירו. על כן, האירו מגלה כיום קורלציה מובהקת יותר לשוק האג"ח האירופי, ובעיקר לתשואות האג"ח של מדינות הפריפריה כגון ספרד, יוון, איטליה ופורטוגל.

בחודשיים האחרונים אנחנו עדים לפריצה בכוחו של האירו. מאז חודש נובמבר התחזק מול הדולר בכמעט 8% עד לשיא של יותר משנה, ב-1.3730. מה המניע העיקרי מאחורי המהלך הזה? ובכן, ברור שהסנטימנט החיובי בשווקים הפיננסיים והרגיעה בשוק החוב האירופי סייעו למהלך. אבל דומה שהתחזקותו של האירו ביטאה בעיקר את אמון השווקים בבנק המרכזי של אירופה, בראשות מריו דראגי, המכונה "סופר מריו". בשעה שהבנק הפדראלי צפוי השנה להגדיל את מאזנו ביותר מטריליון דולר, הבנק של בריטניה הרחיב את תוכניתו הכמותית, והבנק של יפן צפוי להוציא לפועל הרחבה כמותית בהיקף חסר תקדים, ובכך שוחקים את המטבעות המקומיים.

מבט במאזניו של ה-ECB מגלה עובדה מפתיעה - הבנק דווקא מצמצם את המאזניים שלו. המדיניות האחראית הזו של הבנק, שהצליח בצורה מתוחכמת לייצב את שוקי האג"ח מבלי לשפוך כספים ללא גבול, היא הסיבה העיקרית שהמשקיעים מעדיפים כרגע את האירו על פני מטבעות מרכזיים אחרים.

אולם, מי ששם קץ לטיפוס של האירו היה אותו מריו דראגי בכבודו ובעצמו, שבמסיבת העיתונאים בשבוע שעבר גם השמיע תחזית יחסית שלילית לגבי הכלכלה האזורית וגם, ואולי בעיקר, התריע מפני המשך התחזקותו של המטבע האירופי, אשר עשויה לפגוע בתהליך ההתאוששות של האזור. הוא אף רמז כי הבנק ינקוט צעדים, במידה ויימשך התיסוף. בתגובה, האירו צלל מאז כמעט 3% למול הדולר. היתה זו כמובן דוגמה חיה ל"התערבות וורבאלית".

אך זו לא הסיבה היחידה להתרסקותו של האירו. בעוד שבשוק יש אמון רב במנהיגות המוניטרית של גוש האירו, בהובלת ה-ECB, יש אי-אמון במנהיגות הפוליטית. מבט במצב הפנימי במדינות ה-PIGS מגלה תוהו ובוהו של ממש. באיטליה הבחירות צפויות להיערך בעוד כשבועיים, כאשר סילביו ברלוסקוני, שלמעשה הוביל את איטליה אל פי התהום והוא פרסונה נון גרטה בקרב יתר מנהיגי האיחוד, חוזר למירוץ ומצמצם את הפער ממועמד השמאל.

בספרד המצב הכלכלי בכי רע, והממשלה המקומית עומדת בפני האשמות של שחיתות שעשויות להביא להפלתה. כמובן שחוסר היציבות הזו מתבטא מיידית בזינוק התשואות על אג"ח של שתי הממשלות הלטיניות, איטליה וספרד. המשך עליית התשואות לרמות המסוכנות של 7% עשוי בסופו של דבר לחייב את ה-ECB להתערב בשוק.

על כן, גם אם מדיניותו של ה-ECB מחזקת את האמון באירו בטווח הארוך יותר, הרי שהן התערבותו הוורבאלית של דראגי והן העננה הפוליטית, יקשו על האירו להעפיל לשיאים חדשים.