סכסוכי גירושין שמגיעים לבית המשפט בישראל מלווים בדרך כלל במסכת של טענות קשות של שני בני הזוג כנגד השני  וכוללים בדרך כלל דירה או שניים. אך מה קורה כאשר אחד מבני הזוג נתן הלוואה לבן הזוג השני במהלך הנישואין. האם מדובר בהלוואה רגילה או שמא זו מתנה בין בני זוג. האם צריך להחזיר אותה במהלך הנישואין כשהשניים מנהלים משק בית משותף או רק כשהם נפרדים או שלא צריך להחזיר אותה בכלל?

בית המשפט לענייני משפחה בירושלים דן לאחרונה בתביעה שהגישה אישה נגד בן זוגה לשעבר להשבת הלוואה של 550 אלף דולר דולר  שנתנה לו במהלך הקשר הזוגי.

השופטת אורית אביגיל יהלומי דנה בשלוש תביעות שבני הזוג מנהלים האחד כנגד השניה. תביעה רכושית שהגיש האיש לפירוק שיתוף בדירה וחלוקת רכב  ומיטלטלין.  תביעתו לתשלום דמי שימוש ראויים, והתביעה הכספית שהגישה האישה להחזר הלוואה של 550 אלף דולר, כ-2.418 מיליון שקל שהועברו לבן זוגה בשנת 2009

תחילתו של הסיפור בהיכרותם של השנים בחוץ לארץ, האישה הייתה אלמנה, האיש היה גרוש עם ילדים. בתחילה בני הזוג שגרו במרחק רב אחד מהשני נפגשו מדי פעם ובסופי שבוע לאחר תקופה הם עברו לגור יחדיו.

ידועים בציבור

האישה טענה כי היא ובן זוגה הנתבע היו ידועים בציבור שחיו ביחד ממספר שנים, כשהכירו השנים בן זוגה היה הגרוש והיא הייתה אלמנה.

• הורי האם נגד הבן הנכה: מי יקבל את כספי הביטוח?
• רכשו את חלקה של אחותם בנכסים - וישלמו ריבית והצמדה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

הם ניהלו קשר זוגי אינטימי והיו ידועים בציבור. הם היו נפגשים מספר פעמים בחודש ואף בילו חופשות משותפות יחד. 

לאחר תקופה הם עברו לגור יחד, תחילה בדירה ששכר בן זוגה ולאחר מכן בדירה שרכשו.

היא עזבה את חייה ועבודתה, מימשה את כל נכסיה וחסכונותיה עלי אדמות ולבקשת האיש, העבירה לו בהעברה בנקאית לחשבון הבנק שלו, את כל כספה ורכושה בתור הלוואה של 550,000 דולר.

בן זוגה השתמש בכספי ההלוואה, ורכש באמצעותם דירה שנרשמה על שמו בלבד, את ההפרש בין כספי הלוואת האישה  למחיר הדירה, הוא לקח במשכנתא, אשר שולמה מתוך התקציב המשפחתי המשותף. 

• שוכרים קיזזו ליקויים שגילו לטענתם - ואולצו להתפנות
• המחוזי: לא היה ניגוד עניינים במשרד עמית פולק מטלון
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• תם קרב הירושה על עשרות מיליוני שקלים ומגדל בהרצליה

לטענתה, מרגע המעבר לחיים משותפים ואילך, היא עבדה עם בן זוגה בחברה שבבעלותו עד שעלו לישראל.  סוכם בין הצדדים כי כל עוד הם מתגוררים יחד, האיש ידאג לכל צורכי האישה מכל סוג שהוא וכן כי ההלוואה תוחזר ע"י האיש לאישה בכל מקרה בו חייהם המשותפים לא יימשכו.

הצדדים הסתכסכו ונפרדו, ובסוף שנת 2021 הם הגיעו להסכם שקיבל תוקף של פסק דין לפיו יגורו יחדיו בדירה המשותפת, כאשר לכל צד הוקצה חלק נפרד מן הדירה בהמשך לטענתה החליט האיש על דעת עצמו לעזוב את הדירה ולהותיר אותה לגור בה לבדה. 

האישה טענה כי הם חיו כבני זוג לכל דבר ועניין מספר שנים ואף עלו יחדיו ארצה ורכשו בישראל דירת מגורים משותפת שנרשמה בבעלות שני הצדדים, תוך שימוש בכספי מכירת הדירה עליה ניתנה ההלוואה לבן הזוג.

השניים לא נישאו רשמית עקב העובדה כי גרושתו של האיש לא הסכימה להתגרש ממנו בצורה רשמית בגט מבית הדין והוא נותר רשום כנשוי ולכן חיו השניים כידועים בציבור.

האישה טענה כי סוכם ביניהם, שהיא תמכור את כל רכושה ונכסיה ואת  המשכנתא כיסתה באמצעות תקבולי פיצוי ביטוח החיים שקיבלה לאחר מות בעלה.

בנוסף טענה כי בשנים שעבדה עם בן זוגה בחברה שלו לא קיבלה שכר ממשי על עבודתה, כאשר הצדדים ניהלו משק בית משותף וכל רווחי החברה ממילא הלכו לחשבונו של האיש שמימן את כל צרכיהם המשותפים של הצדדים. האישה טענה כי סוכם כי האיש ידאג לכל צרכי האישה מכל מין וסוג שהוא.

לטענתה הדירה נרכשה מהכסף שהלוותה לו והוא מכר אותה כשאר תכננו לעלות לארץ כאשר כמעט כל כספי תמורת המכר עברו לחשבונו הפרטי ביום המכירה, והצדדים 

עברו לגור בשכירות עד שעלו ארצה.

האישה טענה כי מאחר ודאגה לגורל כספי ההלוואה ולא ידעה כיצד ינהג האיש בכספי תמורת המכר של הדירה, היא פנתה אליו בדרישה שיעגן את זכויותיה, ובתגובה הוא הודיע לה שיערוך צוואה  במסגרתה יעניק לה את הזכות לקבל את כספי ההלוואה בנוסף לכל זכות אחרת שתהיה לה  בנכסים עתידיים כגון דירה שהם עשויים לרכוש בעתיד בישראל – צוואה זו נחתמה ע"י האיש כשבועיים לפני שהצדדים עלו ארצה.

רימה ושיקר

לטענתה בן הזוג רימה את בית המשפט והכחיש את קיומה של הצוואה, עד שהיא מצאה 

במקרה עותק  בדירת הצדדים והגישה אותה לבית המשפט. לדבריה נוכח הנטען בצוואה, נסתרת גרסת האיש שטען כי ההלוואה הינה מתנה, כאשר גם הדירה  הינה נכס משותף של הצדדים למרות שנרשמה על שם האיש בלבד, נמכרה לפני עלייתם ארצה, האישה טענה כי יותר  ממחצית הכספים נעלמו אצל האיש ואילו כ – 40% בלבד מתמורת מכר הדירה שימשו לרכישת הדירה לאחר עליית הצדדים ארצה.

לטענתה, הדירה המשותפת נרכשה תמורת כמחצית מן התמורה של הדירה שנמכרה על ידי בן זוגה, וכי המחצית השנייה של הכספים שהתקבלו ממכירת הדירה הוברחה ע"י האיש לחשבונות נעלמים שלו שהוא מסרב לגלות.

לדבריה האיש מסרב להחזיר לה את כספי ההלוואה ובעקבות סירובו להחזיר לה את  כספה היא נותרה חסרת כל ללא יכולת לעבוד ולהתפרנס, בעוד שלנתבע יש הכנסות נאות והוא מתעשר על חשבונה שלא כדין. 

חיה על חשבונו

בן הזוג טען כי האישה לא צירפה שום הוכחה להעברת כספים לאיש, בנוסף, טען כי האישה לא צירפה כל הוכחה לכך שאם ניתנו כספים, הם ניתנו כהלוואה בהסכם הלוואה. כל מה שיש הוא הצהרה של האישה עצמה לרשויות המס בחו"ל כי אותם כספים ניתנו כמתנה ולא כהלוואה, וכי האישה אינה יכול לחזור בה מהצהרה זו.

האיש טען כי בעת העברת הכספים שבוצעה לאור תחינתה ודרישתה של האישה שהייתה צריכה למלט כספים  בשל החובות שלה ובטרם יקחו את כספיה, היא הצהירה בפני רשויות המס בכי העברת הכספים היא במתנה – האישה דיווחה לרשויות המס לצורך קבלת הטבת מס כי אותה העברת כספים הינה  במתנה, והיא מושתקת מלטעון כעת טענה עובדתית אשר סותרת את מה שהצהירה בפני רשויות המס.

בנוסף טען כי נטען כי האישה קיבלה בחזרה את אותם כספים שהעבירה לאיש, ולכן אין לה

כל עילת תביעה – לא מדובר בהלוואה כי אין הלוואה, וכל הכספים שהעבירה לאיש הוחזרו לידיה.

לדבריו כל אחד מהצדדים היה נשוי קודם לכן ויש לו ילדים מנישואים קודמים, והוא אף טרם התגרש מאשתו הראשונה.

לטענתו זמן קצר לאחר היכרותם, ובשל חובות כבדים שרבצו על האישה שהיקפם לא ידוע לו, ביקשה ממנו האישה לעבור לגור עימו  ומאחר וידעה כי מחייתה תהיה על חשבונו, והיא רצתה למלט חלק מרכושה לפני שיילקח לטובת חובותיה, ובהתאם לכך, להעביר 

לו במתנה תוך הטבת מס שתהיה לה, סכום של 550 אלף דולר.

לדבריו הוא הסכים לכך בתמימות כדי לעזור לאישה, והצדדים חתמו על מסמכי מתנה והצהירו על כך בפני רשויות המס.

בנוסף לטענתו, בין הצדדים מעולם לא נערך כל הסכם הלוואה, לא בכתב ולא בעל פה וזאת בין היתר משום שהדבר מהווה עבירה פלילית לאור ההצהרה בפני רשויות המס בנוגע למתנה.

לטענתו סייע לה ושילם משכורות במהלך השנים וכי האישה חיה על חשבונו כל השנים, כאשר הוצאותיו היו אדירות לרבות תשלומי משכנתא, כלכלה ועוד. כאשר החליט לצאת לפנסיה לאור גילו, להפסיק לעבוד ולשוב להתגורר בארץ האישה התנגדה לכך נחרצות, והיא עזבה אותו לתקופה קצרה. בשל המחלוקת ביניהם, האיש עלה לבדו ארצה. 

לאחר מכן גם האישה עלתה ארצה והוא הסכים כי תשוב להתגורר עימו.

כמו כן הסביר לבית המשפט כי במהלך השנים קיבלה האישה ממנו הרבה מעבר לסכום שאותו נתנה לו וכי הם לא קשרו את גורלם כזוג נשוי, אלא חיו כחברים, ולא רכשו דירה משותפת, אלא האיש רכש ורשם את האישה כבעלים של מחצית הזכויות בדירה.

עדות האיש רצופת סתירות ולא מהימנה

השופטת השופטת אורית אביגיל יהלומי תקפה את התנהלותו של בן הזוג וקבעה כי "לא ניתן להתעלם מן העובדה הכה בולטת, כי לכל אורך ההליך, האיש העלה פעם אחר פעם גרסאות עובדתיות סותרות, נמנע מלצרף ראיות מהותיות להליך, עדותו הייתה בלתי מהימנה לחלוטין ורצופת סתירות, כאשר מנגד התרשמתי כי האישה מסרה גרסה סדורה, קוהרנטית ועקבית, וכך גם עדותה, שהיתה אמינה ומהימנה לכל אורך ההליך".

השופטת ציינה כי "בהתאם לפסיקה בנוגע "לחזקת השקר" ביחס לעובדות שנמצאו בלב ההליך, הרי שייתכן כי די באמור במקרה זה, כדי לדחות את גרסת האיש במלואה, לקבל את גרסת האישה ואת תביעותיה וטענותיה בהתאם".

השאלה המשפטית בתיק היא האם בעצם רישומה של האישה כבעלים של מחצית הזכויות בדירה הושבו הכספים לידיה כפי גרסת האיש?

השופטת יהלומי פסקה כי למרות ניסיונותיו החוזרים ונשנים של הנתבע להסתיר מבית המשפט צוואה שערך לטובת האישה, בסופו של דבר האישה מצאה אותה במקרה בביתם המשותף לאחר שהאיש עזב את הבית.

בצוואה "כתוב שחור על גבי לבן כי הוא מוריש לאישה סך של 550 אלף דולר", באופן החושף אותו במערומיו ומוכיח שמדובר למעשה בהלוואה.

השופטת אורית אביגיל יהלומי קבעה כי בן הזוג הודה שבשנים בהן ניהלו השניים קשר זוגי האישה דרשה ממנו להשיב לה את הכספים, כשלטענתו היא "הטרידה אותו בצורה קיצונית בצעקות וצרחות שאם ימות איש לא ישיב לה את כספה". השופטת פסקה כי דרישה זו המלווה בהתנהגות שכזו היא לא התנהגות של מישהו שנתן מתנה לבן זוגו.

השופטת קבעה כי "בית המשפט התרשם כי האיש שיקר בפנייתו הראשונה לבית המשפט ואף ניסה להיבנות משקריו בהמשך.  שקרים אלו נאמרו על ידי האיש ביודעין ומתוך כוונה להטות את הדין לטובתו. בנסיבות אלו, ניתן לטעון כי אין צורך לנתח את הראיות האחרות; לאחר שנמצא כי גרסתו של האיש איננה אמינה, גרסה זו ירדה מן הפרק, ולא נותר לנו אלא לסמוך על גרסת האישה שנתמכה בראיות. האישה הציגה גרסה אמינה ועקבית, שנתמכה גם בראיות בכתב, וניכר שהיא אף קיבלה חיזוק משמעותי דווקא מתוך גרסתו המשתנה של האיש והודאתו המפורשת בחלק מטענותיה".

השופטת קבעה כי למרות שבני הזוג הצהירו בפני רשויות המס שמדובר במתנה, ברור שגם לנתבע היה אינטרס מובהק בהצהרה הזו, על מנת לחמוק ממס במדינה בה התגוררו.

השופטת יהלומי כתבה בפסק הדין "שוכנעתי כי האיש התחייב להשיב לאישה את הסך של 550,000 דולר שקיבל ממנה וכי הסיכום בין הצדדים היה שסכום זה יושב לידיה במצב של פרידה או מוות".

השופטת ציינה כי בזמן פרידתם שער הדולר היה 3.15 שקל לדולר, שהם 1,732,500 שקל.  במסגרת כתב התביעה, התובעת חישבה את הסכום נכון למועד מתן הכספים ביום ההלוואה וכן הפרשי הצמדה עד למועד הגשת התביעה וכך הגיעה לסכום של 2,418,828 שקל. השופטת יהלומי קבעה כי היא אינה מקבלת תחשיב זה.

השופטת קבעה כי "הסיכום בין הצדדים היה כי האיש ישיב לאישה את הסכום "הנומינלי" של 550 אלף דולר כפי שאף נכתב באותה צוואה לבקשת האישה, ומשכך המועד הרלוונטי לביצוע התחשיב הינו מועד הפירעון – שהינו מועד הפרידה או המוות, במקרה דנן שיבדל לחיים ארוכים, מועד הפרידה. משכך על האיש להשיב לידי האישה סכום של 550,000 דולר לפי השער היציג של חודש דצמבר 2021 ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל".

השופטת קבעה כי הסכום עומד על של 1,827,739 שקל שהוא סכום נמוך מסכום התביעה שהוגש.

השופטת חזרה וביקרה את התנהלותו של בן הזוג ואמרה כי ראוי להתייחס לשיקולי תום לב והגינות כלליים ביחסים המשפחתיים. "האיש התכחש לחבותו כלפי האישה להשיב לה את כספיה, מעבר לפירוק השיתוף בדירה המשותפת, כאשר אלמלא התכחשותו לאמור, הרי שניתן היה לבצע את פירוק השיתוף בדירה וחלוקת התמורה תוך קיזוז חוב ההלוואה של האיש עם פרוץ הסכסוך בין הצדדים".

השופטת יהלומי ציינה כי "האישה התנהלה בהגינות ותום לב, ואילו האיש הוא זה שפעל בחוסר תום לב בולט, ופסקה כי אין מקום לחייב את האישה בתשלום דמי שימוש לאיש".

השופטת קבעה כי הנתבע ישלם לבת זוגתו לשעבר סכום של 1,827,739 שקל, השווה ערך להלוואה שניתנה לו. בנוסף נפסקו לטובת האישה הוצאות בסך 25,000 שקל.