האם אדם יכול לקבוע מה יעלה בגורל הרכוש שהוא מוריש גם לאחר שהוא עובר ליורשיו? האם ניתן למנוע מהם, או לפחות להגביל אותם, מלמכור אותו אותו או להעביר אותו הלאה? פסק דין שניתן האחרונה עוסק בסוגייה שכזו. בפסק דין של השופטת לירון זרבל-קדשאי מבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, נבחנה שאלת הגבלות שהטילה מנוחה על מכירת דירתה בצוואה. המנוחה קבעה כי הנכס, דירת מגורים, יישאר "לעולם בתוך המשפחה" ולא יימכר לזרים. בפסיקתה, ביטלה השופטת את התנאי הזה, והדגישה את חוסר ההיגיון והאילוצים המשפטיים שכרוכים ברצונה של המנוחה לשלוט על גורל הנכס גם לאחר מותה.

המנוחה, שהלכה לעולמה בספטמבר 2022, השאירה צוואה שנחתמה ב-2011. בצוואה היא חילקה את רכושה בין ארבעת יורשיה, אך הוסיפה גם סעיף ייחודי המתייחס לדירת מגוריה: "הנני מצווה בזה כי הנכס לעולם יישאר בתוך המשפחה ולעולם לא יימכר לזרים". תנאי זה הביע רצון עז של המנוחה שהנכס לא יעבור לידיים חיצוניות.

אי ביטול ההוראה עלול להוביל לקונפליקטים משפחתיים בעתיד צילום: Istock

במהלך הדיון, יורשיה של המנוחה ביקשו לבטל את הסעיף הזה, בטענה שהוא מגביל את יכולתם למכור את הנכס במקרה הצורך ופוגע בזכותם הקניינית. יתרה מכך, היורשים הגיעו להסכמה כי היורשת הרביעית תקבל את הנכס במלואו, אך התנאי שהוטל בצוואה מעמיד מכשול במימוש מלא של זכויותיה. הם טענו כי אי ביטול ההוראה עלול להוביל לקונפליקטים משפחתיים עתידיים ולמנוע את אפשרות מכירת הנכס בעתיד - אפילו בעוד עשרות שנים.

לטענת היורשים, הסעיף חסר תוקף מבחינה חוקית

• בת הזוג נותרה בלי שום חלק בירושה
• בוטל חלקו של הבן בצוואת אמו - אף שאיש לא התנגד
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

היורשים הדגישו כי קיום הסעיף בצוואה מהווה פגיעה בזכויות הקניין של היורשת הרביעית וביכולת שלה לפעול כבעלת הנכס. הם טענו כי זכותה של המנוחה לשלוט בזהות הבעלים העתידיים מוגבלת. הם טענו כי סעיף שכזה, על אף כוונתו הברורה, הוא חסר תוקף מבחינה חוקית. היורשים הפנו לסעיף 37 לחוק הירושה, המאפשר לבית המשפט לבטל סעיפים בצוואה במקרים מסוימים, וביקשו לראות בהוראה זו כבלתי אפשרית לביצוע או ככזו המנוגדת לתקנת הציבור.

האפוטרופוס הכללי, שאמור לייצג את ענייני הציבור, השאיר את ההכרעה לשיקול דעתו של בית המשפט, אך ציין כחלק מהצגת עמדתו את החשיבות של קיום רצון המנוח באופן כללי.

השופטת זרבל-קדשאי הדגישה כי למרות הכבוד לרצון המנוחה, חוק הירושה מגביל את יכולתה להטיל תנאים מסוג זה בצוואתה. בפסק דינה, כתבה השופטת: "ציווי שנועד לשלוט בזהות היורשים 'לעולם' – בטל. יש בו משום ריקון מתוכן של זכות הקניין תוך הגבלת עבירותה והגבלת הנאתו של בעל המקרקעין מזכויותיו". היא הסבירה כי הגבלה שכזו אינה חוקית, בייחוד מכיוון שהיא מונעת מיורשיה של המנוחה את חופש הפעולה בנכס, פוגעת בזכותם לפרוק שיתוף על פי חוק המקרקעין ומונעת מהם לבצע בו עסקות שיכולות למקסם את ערכו.

• האם ניתן לקבל מזונות רטרואקטיבית אחרי 14 שנה?
• הנושים נגד החברים: של מי הדירה?
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
• ויתר על הירושה כדי לא לשלם לנושים - מה קבע בית המשפט?

הדין הישראלי אמנם מכיר בזכותו של אדם לצוות את נכסיו לאחר מותו, אבל חוק הירושה מגביל את השליטה של המוריש ביורשיו העתידיים. סעיף 42 לחוק הירושה מאפשר לצוות יורש-אחר-יורש, אך זאת לשני יורשים בלבד, ולא מעבר לכך. בית המשפט העליון עמד על מגבלה זו, שנקבעה כדי למנוע "שליטה מהקבר" – מצב שבו אדם שולט על נכסיו ועל יורשיו לעד. מצב זה מכונה בשפה משפטית "מורטואה מאנוס" (יד המת). השופטת הדגישה את מגבלת המחוקק, שלפיה לא ניתן לקבוע יורשים בהמשך ליורש השני מעבר לשני דורות. היא כתבה בפסק הדין שפרסמה כי, "הוראה לפיה זהות היורשים תוגבל ליורשים 'בתוך המשפחה', או למי שאינם 'זרים', וזאת 'לעולם' - דינה להתבטל".

השופטת ציינה עוד כי מגבלות מסוג זה, גם אם כוונתן טובה, מונעות מהיורשים את היכולת לנהל את הנכס כבעלים מלאים ומובילות למצב שבו הם "כלואים" בשיתוף כפוי בתוך המשפחה. היא הוסיפה כי במקרה הנוכחי, גם אם היורשת הרביעית לא תוכל למכור את הנכס או לשתף בו צד ג' חיצוני, כל עסקה עתידית תוגבל ותפגע בשוויו ובמיצוי זכות הקניין של היורשים.

החוק הישראלי מגביל את כוחו של המצווה

בפסק הדין התייחסה השופטת זרבל-קדשאי לשני עקרונות מרכזיים: כיבוד רצון המת וזכויות הקניין של היורשים. מצד אחד, בית המשפט דוגל בעקרון של כיבוד רצון המת ומתאמץ לקיים את צוואת המנוח ככל האפשר. עם זאת, במקרה הנוכחי, מגבלת המכירה שהוטלה בצוואה יוצרת קונפליקט עם זכויות הקניין של היורשים, והחוק הישראלי מגביל את כוחו של המצווה למנוע מהיורשים את החירות להחליט על הנכס.

בהקשר זה כתבה השופטת כי "שומה על בית המשפט לנסות להגשים את רצונו של המוריש... אמנם בכל צוואה אדם מצוה מה יעשה ברכושו לאחר מותו, אולם שיטות משפט שונות הגבילו, כל אחת בדרכה, את כוחו של המת לשלוט בחי". בכך רמזה השופטת כי החוק מחייב איזון בין כיבוד רצון המוריש לבין הגנה על זכויות היורשים.

פסק הדין משקף את עמדתו של בית המשפט בכל הנוגע למגבלות שמצווים יכולים להטיל על יורשיהם בצוואות. למרות החשיבות הרבה שבית המשפט רואה בכיבוד רצון המת, הוא שם את זכויות הקניין של היורשים בעדיפות עליונה - בייחוד כשמדובר במגבלות שעלולות להימשך לעד ולפגוע בזכויות היורשים להחזיק, להשתמש ולהעביר את הנכס.

השופטת זרבל-קדשאי פסקה כי "ביטול ההגבלה הנובעת מסעיף 5 לצוואה אינה תואמת את רצונה של המנוחה... אך עם זאת, רכישת הנכס על ידי היורשת מס' 4, מתיישבת עם רצונה של המנוחה כי יינתן ליורשת מס' 4 יתרון לשם רכישת כל הזכויות בנכס". בכך היא הביעה את עמדתה כי ההסכם בין היורשים מכבד את רצון המנוחה במידה מסוימת בכך שהוא מאפשר ליורשת לקבל את מלוא הזכויות בנכס, תוך שמירה על עקרון החופש הקנייני.